חיים תחת האש: על גבורה יומיומית ושינויים בלתי נמנעים

ממש לאחרונה גיליתי שתמונת הפרופיל שלי ברשתות החברתיות כבר ישנה. ליתר דיוק, בקרוב היא תחגוג חמישה אביבים. עצם הגילוי גרם לי למבוכה ניכרת, ולרצון עז להחליף אותה בהקדם האפשרי.

אם נודה על האמת, המבוכה לא נבעה מפער שחשתי בין איך שנראיתי בתמונה לבין המראה הנוכחי שלי, אלא מהעובדה - הגלויה לכל - שלא החלפתי תמונה זמן רב כל כך. מה שעלול להחשיד אותי, רחמנא ליצלן, בהסתרת האמת, היאחזות בנעורים האבודים ובחמורה שבהאשמות - פתטיות.

מיד ניגשתי למשימה באופטימיות מוחלטת. בחירת תמונת פרופיל מעולם לא הייתה עבורי אקט משמעותי. לא נעזרתי בצלמים מקצועיים או בתאורה מחמיאה. פשוט בחרתי במשהו שנראה לי יפה מתוך התמונות השמורות בטלפון, והשלכתי אותו למערכה. וזאת הייתה הכוונה גם הפעם. אלא שלהפתעתי, שלא לומר - לתדהמתי - התקשיתי לאתר תמונה כזו. בכל הצילומים שמצאתי ניבט למולי מישהו שונה ממני בעליל.

מישהו המטפח למעלה מסנטר אחד. שהמפרצים שלו בשיער, שלאורך שנים נדמו למפרץ אילת, הפכו פתאום למפרץ חיפה. ושבאופן כללי נראה מבוגר ממני משמעותית. אינסטינקטיבית, החלטתי לגמד את האירוע בתובנה פשוטה: אני לא פוטוגני, זה הכל. התמונות עושות לי עוול. קצת כמו מר חסון ב"גבעת חלפון", שמסביר את העובדה שאין לו חום בכך שהמדחום מקולקל.

אלא שפרט קטן אחד סדק את ההדחקה: כל האנשים שצולמו לצידי באותן תמונות נראים... ובכן, כמו במציאות. ומכאן שגם אני. כנראה שבאופן מפתיע ולגמרי לא צפוי, אדם לא יכול לשמר את מראהו החיצוני לאורך שנים ארוכות. בייחוד כשהוא לא נעזר באמצעים כירורגיים כלשהם.

אוקיי. אז הבנתי בצער שאני כבר בעיצומו של תהליך הרגרסיה החיצונית הבלתי נמנע. מה זה אומר לגבי תמונת הפרופיל? כאן כבר נכנסתי לדיון פנימי עמוק, שבסיומו הודעתי לעצמי שהגיע הזמן לשים זין. היי, ככה אני נראה. מצפייה בגברים בני גילי אני יודע שיכול להיות הרבה יותר גרוע. שלא לדבר על כך שבעבר הלא רחוק, אנשים בני 55 כבר גררו כרס משתפלת והתהדרו בתספורת הלוואה וחיסכון. אז ממה אני מתבייש? וממי? ובכלל - למה אני עוד דופק חשבון למראה חיצוני? הרי בגילי המופלג כבר יש מספיק דברים מהותיים בהרבה שאני יכול להתהדר בהם.

ומצד שני, כשאני רואה אנשים שעברו השתלת שיער, או התערבות פלסטית כלשהי, זה תמיד נראה לי מגוחך ולא טבעי. אז מה הבעיה שלי, למען השם, להציג תמונת פרופיל שבה אני נראה כמו שאני באמת נראה? - וכך, אפוף בתחושה של שלמות פנימית מוצקה, אהבה עצמית ושלווה קיומית, שבתי לגלריית התמונות כדי לדלות ממנה צילום סביר ומייצג. הבל הבלים הכל הבל, אמרתי לעצמי. מרוצה מהבקיאות התנ"כית. אבל עצמי סירב להשתכנע. וכשהוא מתעקש, העצמי הזה, אין לי סיכוי נגדו.

תמונה אחרי תמונה, חיוך אחרי מבט רציני, קלוז אפ אחרי צילום על רקע נוף, פשוט לא הצלחתי לבחור בצילום האחד, הגורלי, שייצג אותי במרחבי העולם הווירטואלי. ואז עצמי פרץ במונולוג. אל תוותר, הוא אמר. תישאר חרמן. מילולית ומטאפורית. חרמן על החיים. לוותר על הרצון להיראות טוב זה בדיוק כמו לוותר על הניסיון להתחבר למוזיקה חדשה. או על הקשר לשפה העדכנית. חשוב לך להיראות במיטבך גם כי אתה עדיין יצור מיני (אף שאתה נשוי באושר, ונאמן כמו אוהד הפועל חיפה).

וגם משום שהקפדה על מראה חיצוני היא אינדיקציה לדברים אחרים, פנימיים בהרבה, כמו - משמעת עצמית, רלוונטיות ובעיקר - היכולת להישאר עוד על הגלגל. לא לפרוש ממרוץ הכרכרה המשתקשקת.

סחתיין, אמרתי לעצמי. איך חתכת מקהלת למאיר אריאל. אבל לגיל יש משמעות. וההתכחשות אליו היא לא רק פתטית, אלא עלולה גם להוביל לתסכולים ולפגיעה קשה בשלמות הפנימית שלך. בנקודה הזאת עצמי הסכים איתי, ושנינו שבנו לגלריית התמונות בחיפוש אחר פשרה. היא נפלה על תמונה שבה נראיתי טוב במיוחד, אבל צולמה בנסיבות טבעיות לגמרי. בדיוק כמו שאני נראה באמת (רק ביום ממש, אבל ממש טוב). 

על הסכין

יש משהו מעורר הערצה בצפייה במשוחררי שבי כמו אלי שרעבי, ירדן ביבס, שגיא דקל חן ואחרים. כל כך הרבה חוסן נפשי, אינטליגנציה ומחשבה על האחר. ברור שעצם הידיעה על מה שעברו גורמת להעריך ולחבב אותם אוטומטית. אבל בלי קשר, נדמה שמדובר בזן נדיר. וזה משהו שאפשר לומר בהכללה על מרבית אנשי העוטף.

"סיפור משפחתי" (נטפליקס) היא סדרת דרמה איטלקית עם פטנט ברור ואפקטיבי: הגיבור שלה, אב חד־הורי, חולה במחלה סופנית וימיו ספורים. והוא מנסה להכין את כל מקורביו - משפחה, חברים וגו' לרגע שבו ייפרד מהעולם והם ייאלצו לטפל בילדיו במקומו. התוצאה מלאת רגש ואנושיות, בעיקר בזכות המשחק המעולה של כל הדמויות.

"הנעדר" היא מיני־סדרה של BBC ששודרה לפני כעשור, ואפשר לצפות בה כעת בסלקום TV. וכדאי, מאוד. היא עוסקת בילד אנגלי שנחטף בזמן חופשה משפחתית בצרפת, ובניסיונות של הוריו לאתר אותו. ועובדת בשני מישורי זמן - העבר שבו נחטף, ושבע שנים אחרי כן. התוצאה מרתקת, ומספקת הזדמנות לצפות בשחקן אהוב במיוחד - ג׳יימס נסביט.