באופן קצת אירוני, המשותף האולטימטיבי לכל משתתפי הלחימה, על אף השנאה ההדדית וחרף הפערים האידיאולוגיים, הוא הרצון העז לשים נקודה יפה בערכם בספרי ההיסטוריה (או לכל הפחות – בוויקיפדיה). את התכונה המובנית הזאת נהוג לייחס דווקא לבנימין נתניהו, בנו של היסטוריון - המחשבה הקבועה על איך ייזכר שמו, ואילו כותרות יופיעו בפרק "בנימין נתניהו" באותם ספרי ההיסטוריה שטרם נכתבו.
שואת 7 באוקטובר גרמה לעוד כמה אנשים לאמץ את התפיסה ההיסטורית הזאת של משפחת נתניהו ולצאת למלחמת חורמה על טיהור שמם - בצדק או שלא. יש לציין כי לפחות בחלק מהמקרים זה הרבה מעבר לרצון להיזכר ברוח טובה בדורות הבאים. מדובר בקרב הכי פרגמטי על העתיד הקרוב, על הדף הבא בקריירה. בפוליטיקה (במחנה המרכז־שמאל הנמצא בחיפוש מתמיד אחר המשיח התורן), בחוגים המשפטיים או בעולם העסקים – התדמית של אביר נטול פשרות שמסר את נפשו במלחמה נגד הדיקטטורה של ממשל הימין הקיצוני בהחלט תתרום הרבה יותר מתדמית הפורש בגלל חלקו ב־7 באוקטובר. זה מה ששר הביטחון גלנט היה הראשון לזהות (ולבצע): עדיף להיות מפוטר כגיבור ולא להתפטר כלוזר.
גלנט, כאמור, נלחם כגיבור במשך שנה שלמה - ורשם הישג מכובד. בנאום הפרידה אחרי שפוטר, הוא גם דאג להדגיש בדיוק את הנקודות הנכונות שלמענן, למעשה, התנהל כל הקרב הזה. גלנט רוצה להיזכר לא בתור שותף בכיר לכישלון 7 באוקטובר, אלא כשר הביטחון שנאבק למען החזרת החטופים ולמען גיוס החרדים לצה"ל – ועל כך שילם בתפקידו. הבונוס הבלתי מבוטל: אות כבוד בחוגי האופוזיציה ובקרב מובילי המחאה החוץ־פרלמנטרית. גלנט זכה גם בבונוס הזה – אף שדווקא עבורו הוא עלול לשמש לא כבונוס, אלא כפגם - בהתחשב בעובדה שלפי שעה הוא מתעקש להמשיך בליכוד.
"לחסום – ושתלך לחפש"
כעת עיני המחנה המתנגד לנתניהו ולממשלתו נשואות לשניים שנותרו בשדה הקרב לנהל את המלחמה שלהם. בר ובהרב מיארה. מבחינת האופוזיציה, בכנסת ומחוצה לה, אלה שני עמודי התווך שנותרו ושאסור להם לוותר, יהיה אשר יהיה.
סביר להניח שלוין לא שינה את דעתו, וגם היום הוא סבור שהסיכוי להשלים את התהליך ולהיפטר סופית מבהרב מיארה – אינו גבוה. רק שהיום – בין היתר, בעקבות הלחץ האטומי שהופעל עליו בתוך מפלגתו לפטר את היועמ"שית - הגיע לוין למסקנה כי בכל מקרה התועלת של המהלך גוברת על הסיכון ועל הנזק הפוטנציאלי הטמונים בו.
ואומנם הסיכון שבהליך פיטוריה של היועצת המשפטית לממשלה קיים גם קיים. אם נצא מנקודת הנחה כי המהלך לא ייתקע עוד בשלב של ועדת גרוניס, שחייבת לקום מחדש (יש למנות חלק מחבריה) - ורוב חברי הוועדה יתמכו בפיטורים – האירוע בכל מקרה ובכל תסריט יגיע לפתחו של בג"ץ. אם ההערכה של שר המשפטים תתבהר כנכונה, והשופטים יפסלו את פיטוריה של בהרב מיארה - התסריט של משבר חוקתי והתנגשות חזיתית בין הרשויות הוא האפשרות הריאלית. כבר היום בימין, ובייחוד בליכוד, קיים מחנה נרחב וחזק שדורש מהממשלה להתעלם מהחלטת בג"ץ אם יפסול את פיטורי היועצת המשפטית. "לחסום לה כניסה למשרד המשפטים ולמשרד ראש הממשלה – ושתלך לחפש".
באופוזיציה לוקחים את האפשרות הזאת כמה צעדים קדימה. בכירים באופוזיציה טוענים בקולם כי זה לא רק אחד מהתסריטים האפשריים, אלא תוכנית העבודה של לוין ונתניהו. אותם גורמים באופוזיציה מעריכים כי נתניהו גמר אומר להקדים את הבחירות לכנסת לתחילת שנת 2026. יציאה לבחירות בצל המשבר החוקתי, להערכת אותם הגורמים, עשויה להדק ולאחד את מחנה הימין סביב הליכוד וסביב העומד בראשו.
"הגיבור" הכמעט אחרון
סיפורו של ראש השב"כ דומה ושונה בו־זמנית מסיפורה של היועמ"שית. גם רונן בר, כמו בהרב מיארה, נתפס בקרב אנשי המחנה המתנגד לנתניהו ולממשלתו כגיבור הכמעט אחרון שעוד נלחם נגד הניסיון להשתלט על ארגונו – ובכך לסלול דרך לדיקטטורה. מבחינת ראש השב"כ, להתפטר עכשיו זה לנטוש את הזירה ולמשוך את האצבע מהסכר. יותר מסביר להניח כי בשונה מהרמטכ"ל היוצא, בר לא בשל להגיע להסכמות על מועד פרישתו. אילו היה מסכים, זה היה קורה כמו במקרה של הרצי הלוי עם פרסום תחקירי 7 באוקטובר.
בשונה מהתהליך המורכב, והתלוי במספר אנשים וגופים, של פיטורי היועמ"שית – ההחלטה לגבי ראש השב"כ נמצאת בלעדית בידי ראש הממשלה. אנשים שקרובים לנתניהו מעידים כי העוינות בינו לבין בר הייתה שם כמעט מהיום הראשון, ושבזמן המלחמה רף העוינות עלה כמעט על בסיס יומי.
אז מדוע, למרות היחסים הרעים וחוסר האמון המובהק, עד היום לא מימש בנימין נתניהו את רצונו להחליף בראשות השב"כ את רונן בר בדמות אחרת? את התשובות כדאי לחפש בשנה הראשונה של כהונת הממשלה הנוכחית, באירועי הרפורמה המשפטית. הרפורמה אומנם נעצרה עוד לפני 7 באוקטובר וכמעט נשכחה אחרי 7 באוקטובר, אך הצלקת שהותירה, הטראומה שנוצרה ממנה - חיה וקיימת ומשפיעה על מהלכי ההמשך של הממשלה והעומד בראשה.
נתניהו אינו ממהר להיפטר מרונן בר, אף שהוא רוצה לעשות זאת, אך חושש לבצע תנועות חדות שעלולות להוביל לסערה ציבורית בעלת אפקט הפוך. השאלה, מבחינתו, היא כאמור לא "האם", אלא – "מתי". העיתוי והעילה - אלה שני שמות המשחק. שניהם יימצאו, ככל הנראה, בזמן הלא רחוק.
התרעות פיקוד העורף