זמיר נדרש והכין תוכנית לחידוש המלחמה בעזה. הוא גם ערוך לממש אותה, אם יידרש. כיבוש הרצועה יחייב גיוס מחדש של מספר אוגדות מילואים, ואם חידוש המלחמה ייתפס כהחלטה קלת דעת של הממשלה להקריב את החטופים שנותרו – אנשי המילואים כבר לא יתייצבו במספרים שהכרנו.
אחרי 17 חודשים של מלחמה ושירות מילואים ארוך ומסוכן – צבא המילואים שלנו שחוק ומותש. לבד מהאבידות הרבות שגבתה ממנו המלחמה, המשרתים שחזרו הביתה שילמו בה מחירים קשים – בבית, בעבודה ובעסק. רבים מהם בתחושה שהם את שלהם עשו. מי שיקרא להם עכשיו להתחיל מחדש את המלחמה בעזה, במה שעשוי להיתפס לא כמלחמת קיום לאומי אלא כמלחמת תחזוקת הקואליציה – צריך להניח שמספר משמעותי מהם פשוט לא יגיעו.
זמיר מודע לתחושות האלה גם מהבית. בנו אורי, קצין מצטיין בשריון, שרגע לפני המלחמה סיים את הפיקוד על פלוגה ו' בגדוד 77, פלוגה שכמעט ונמחתה ב־7 באוקטובר, הוא היום סמג"ד ב' בגדוד שריון. בתו רוני, שחודש וחצי לפני המלחמה סיימה תפקיד כראש לשכת מפקד אוגדת עזה, משרתת היום במילואים בסיירת גבעתי. מהחברים שלהם הוא שומע מה מצב צבא המילואים וגם הסדיר, שמשווע לשיקום.
חמאס הוא הכוח החזק בעזה, וישראל לא מוכנה לשקול הכנסת חלופה לשלטונו. אפשר לכבוש את עזה כולה, להחזיק בה לאורך זמן ולהטיל עליה ממשל צבאי. המשמעות תהיה תשלום מתמיד של מחירים, שיהיו כבדים על החברה הישראלית הפצועה גם ככה, ושעבוד מוחלט של הכלכלה הישראלית בעבור השליטה בעזה.
אי־אמון בתחקירים
"עת הזמיר הגיעה", הכריז ראש הממשלה, אבל לזמיר אין עת. יש לו לפחות חמש זירות פתוחות, ואין לו רגע דל להתחיל במלאכת השיקום של צבא היבשה אחרי 17 חודשים של שחיקה. אין לו הזמן והמשאבים שהיו למוטה גור לשיקום הצבא אחרי מלחמת יום הכיפורים, או לגבי אשכנזי אחרי מלחמת לבנון השנייה (שנראית כיום יותר כסבב לחימה ממלחמה של ממש). אם תיכפה עלינו מלחמת קיום – הצבא הזה יילחם עם מה שיש, אבל מלחמת בחירה כבר תיראה אחרת.
בצעדיו הראשונים כרמטכ"ל הוא התחיל בשיקום של מה שניתן לתקן במהירות רבה יותר: האמון הציבורי בצה"ל והאמון בתוך שורות הצבא. הוא קיבל לידיו צבא ששקוע בתככים ובחילופי האשמות פנימיים, והחל קודם כל להרחיק את כל נושאי כתם הכישלון של 7 באוקטובר. בישיבת פורום המטכ"ל הראשונה שלו הבהיר לאלופים שלא יקבל המשך פלגנות וסיעתיות בצמרת צה"ל.
את המשימה הזאת הוא השלים בהצלחה, ועכשיו הוא צריך להגדיר לעצמו מחדש את ייעודו כשר הביטחון. עוד בטרם כניסתו של זמיר לתפקיד, היה מי שניסה להטריל אותו בהפצת ידיעות מופרכות על כוונתו, לכאורה, להדיח את מפקד חיל האוויר. קשה לומר בוודאות מה מקור הידיעות האלה, אבל אפשר לקוות שכ"ץ ידבק רק בתפקידו כמחולל היומי של איומים גנריים לכל זירה וזירה.
מעבר לניסיון הרב שהוא מביא לתפקיד, ליסודיות וליושרה שלו, לזמיר יתרון בולט נוסף: הוא בא לתפקיד כמי שכבר הפך לאזרח ונקרא לדגל. הוא לא ביקש להיות רמטכ"ל בסבב הזה – ביקשו ממנו. הוא יודע את זה, וגם מי שמינה אותו יודע.
משוחרר מגיבנת האחריות שנשא קודמו – על זמיר יהיה קשה מאוד לאיים בהדחה. זה הופך אותו לאיש החזק ביותר במערכת הביטחון. גם אם ייצא נגד פעולות של הממשלה – יהיה לה קשה מאוד להצדיק פיטורים שלו. חסינות ציבורית יחסית היא דבר נדיר מאוד בעידן הממשלה הנוכחית. את העוצמה הזאת זמיר יוכל לממש לטובת מי שבאמת שולח אותו למשימה – עם ישראל. זה יהיה המבחן האמיתי שלו.
התרעות פיקוד העורף