הנשים "הכי לא מושכות בעולם הן בלי ספק הנשים ההודיות". זו הייתה חוות הדעת של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון. הוא דיבר על כל הנשים ההודיות, אבל כיוון במיוחד לאחת מהן, ראש הממשלה אינדירה גנדי. השנה: 1971, לקראת ביקור של ראש ממשלת הודו בבית הלבן. אולי גם ניקסון ציפה להעלאה במשכורת משום שייאלץ להשתתף בפגישה עם האישה הזאת. הוא היה גזען גדול, בעידן שבו עוד אפשר היה להיות כזה, לפחות מאחורי דלתות סגורות. "הם הכי לא מיניים, אין כלום, האנשים האלה. כלומר, יש מי שאומרים, מה עם השחורים? אצלם אתה יכול לפחות לראות משהו, איזו חיוניות, אני מתכוון, קצת קסם חייתי, אבל אלוהים, ההודים האלה, עצוב, פתטי".
הביקור של גנדי בוושינגטון התקיים על רקע החשש ממלחמה בין הודו ופקיסטן. ביקור שלא עלה יפה מהרגע הראשון. הנרי קיסינג'ר תיאר את הפגישה הזאת בספרו "שנותיי בבית הלבן" כתאונת רכבת דיפלומטית. היא הייתה מתנשאת. הוא היה קר ומנוכר. מאחורי גבה כינה אותה "מכשפה וכלבה". בכוונה, נתן לה לחכות לו כמעט שעה לפגישה למחרת. כפי שברק אובמה נתן לבנימין נתניהו לחכות. בתום הביקור הסבירה גנדי לעיתונאי כי "חלפו הימים שבהם מדינה כלשהי במרחק של 4,000 ק"מ תיתן הוראות להודים". זמן קצר אחר כך יצאה למלחמה, זו שניקסון רצה שתימנע ממנה.
ברשימת הביקורים הקשים של מנהיגים זרים בוושינגטון, הביקור הזה ממוקם גבוה, אבל לא קרוב לביקורו של וולודימיר זלנסקי לפני שבוע. ניקסון דיבר בגסות בחדר הסגור, דונלד טראמפ עושה זאת מול המצלמות. ניקסון התעמק במדיניות החוץ כתלמיד שקדן וידען, טראמפ שולף מהמותן. ובכל זאת, לשניהם משותפת ראיית עולם צינית, נצלנית, כוחנית.
וזו לא ביקורת עליהם – לא על ניקסון ולא על טראמפ. האמריקאים לא חתומים על חוזה שמחייב אותם להיות נחמדים לשאר העולם, או להציל אותו מעצמו. ממילא, הביקורת מיותרת. אבל האבחנה נחוצה, כדי להיערך לבאות.
היו לאמריקה נשיאים שהיומרה המוסרית שלהם עלתה לכולם על העצבים. ג'ימי קרטר היה נשיא כזה. וכמובן, וודרו ווילסון, בעשור השני של המאה ה־20. ולעיתים ג'ורג' וו בוש, שהבעיר את המזרח התיכון בתקווה – כנה, אמיתית, אידיאליסטית – להוביל אותו לדמוקרטיה.
כשעולה נשיא כזה, מטיף מוסר, מסביר לשאר העולם כיצד עליו לפעול, מתיש בנאומים צדקניים – העולם מייחל לקצת מים צוננים של ריאליה מפוכחת. כשעולה נשיא כמו טראמפ, ומוותר על קידום של ערכים ועל יומרה של תיקון עולם לטובת כוח ועסקים, פתאום מתעורר געגוע נוסטלגי לאמריקה שרוצה להיות עיר מוארת על ראש הגבעה.
באפריל 1959, פידל קסטרו, מנהיג מנצח של המהפכה בקובה, בא לביקור בארצות הברית. זה לא היה ביקור רשמי. והנשיא דווייט אייזנהאואר החליט להחרים את האורח. קסטרו קיבל פגישת ניחומים עם ניקסון. וגם פגישה עם שר החוץ לשעבר, דין אצ'סון, שיצא מהשיחה בהצהרה – בדיעבד זה כמובן נשמע אידיוטי – שקסטרו הוא "המנהיג הדמוקרט הראשון של אמריקה הלטינית".
שנתיים חלפו, והנשיא שירש את אייזנהאואר וניצח את ניקסון, ג'ון קנדי, שלח קבוצת חובבנים למפרץ החזירים בתקווה להפיל את קסטרו מכיסאו. לפעמים ביקור לא מוצלח של מנהיג, כמו גנדי, אינו מבשר את העתיד. לפעמים ביקור כזה, כמו של קסטרו, הוא פתיח ליחסים שרק הולכים ומידרדרים.
נימוסים ומדיניות
מה שקרה בבית הלבן בשבוע שעבר דרמטי יותר מרוב מה שקרה בעולם בשנה האחרונה. כבר נכתבו ועוד ייכתבו עליו מסות ארוכות, שכוללות שלל תובנות היסטוריות, אזכורים של עלבונות קודמים בבית הלבן ויחסים רעועים עם מנהיגים זרים (מישהו אמר שארל דה גול?). אבל לפעמים, לצד המסות והאנקדוטות מהעבר, יש טעם בתובנות קצרות, פשוטות, בניסיון לעשות סדר. כלומר, להפריד בין כמה דברים: הראשון – נימוסים והליכות; השני – מוסר וערכים; השלישי – מדיניות חוץ. כמובן, כל נושא נוגע בנושא, וכל סעיף משפיע על משנהו, ובכל זאת צריך להפריד.
נימוסים והליכות: הייתה מסיבת עיתונאים ארוכה, שכדאי לצפות בכולה. היא התנהלה באופן סביר עד הדקות האחרונות. היא הידרדרה לחילופי מהלומות מול המצלמות, מפני שהנשיא האוקראיני וולודימיר זלנסקי לא קרא נכון את תמונת המציאות ולא הבין מתי מוטב לשתוק – ומשום שסגן הנשיא ג'יי. די. ואנס והנשיא טראמפ הם אנשים כוחניים וגסי רוח. הוא – האוקראיני – היה צריך להתאפק. הם – האמריקאים – חסרי תקנה.
העולם יצטרך להסתגל לסגנונם ולהיזהר בכבודם. מאחורי הגב אפשר ללעוג לצורך שלהם בתשומת לב, בהכרת תודה ובחנופה. אבל מי שצריך את ארצות הברית, ייאלץ לבלוע את הרוק, ולהתחנף. לשבחו של נתניהו ייאמר: הוא מבין זאת היטב, ופועל בהתאם. החנופה של נתניהו לטראמפ עולה לעיתים אפילו על החנופה של ניר ברקת לנתניהו.
מוסר וערכים: בעל הטור ברט סטיבנס כתב מאמר יפה ב"ניו יורק טיימס" בעקבות מפגש טראמפ־זלנסקי תחת הכותרת "יום של קלון". מן הסתם הניח שרוב קוראיו מזהים את ההד לאחד הנאומים הכי מוכרים בהיסטוריה של אמריקה – נאומו של פרנקלין רוזוולט אחרי המתקפה היפנית בפרל הארבור. “לא משנה כמה זמן ייקח לנו להתגבר על הפלישה המתוכננת מראש הזאת, העם האמריקאי הצודק ישיג את הניצחון המוחלט", קבע רוזוולט. זלנסקי היה חותם על כל מילה, לו רק הייתה נאמרת על ידי האמריקאים באותו אופן על הפלישה של רוסיה לאוקראינה.
הם אמרו כמובן דבר אחר. הם אמרו "אין לך קלפים". הם אמרו "אתה צריך להתנצל". הם אמרו "אתה לא אומר מספיק תודה". ממשל טראמפ בחר במדיניות אוהדת לנשיא ולדימיר פוטין ועוינת לנשיא זלנסקי. אפשר לקרוא לזה קלון. אפשר להחליט לוותר על חלוקת ציונים, ועדיין להרגיש שבטח אין לאמריקה במה להתגאות. טראמפ אינו נשיא שמרבה לעסוק בערכים. הוא עוסק באינטרסים ובעסקאות. בזה, הוא שונה מאוד מהנשיאים הרפובליקנים הדומיננטיים של העשורים האחרונים, ובראשם רונלד רייגן וג'ורג' דבליו בוש. הוא דומה קצת יותר לנשיאים הרפובליקנים שקדמו להם, שכבר הזכרנו, ניקסון ואייזנהאואר.
אפשר להצטער על כך שהנשיא האמריקאי אינו רוצה לקדם ערכים של קדמה, שלום, הומניזם, סובלנות, דמוקרטיה בעולם. אבל, כפי שכבר כתבתי, אמריקה לא חייבת לאף אחד שום דבר. למעשה, כאשר היא מקדמת ערכים, יש מי שמתלוננים (כי מי שמם להטיף לנו מוסר), וכאשר היא אינה מקדמת ערכים, יש מי שמתלוננים (כי מה פתאום הם נוטשים אותנו).
יש נשיאים שבחרו בערכים, יש שבחרו בפחות ערכים, יש שבוחרים בעוד פחות – זה טראמפ. במסיבת העיתונאים, כאשר נשאל לצד מי הוא, נתן תשובה כנה וברורה: אני לא חבר של אף אחד. אני נשיא ארצות הברית. בסעיף הנימוסים וההליכות, יכול היה לבחור בנוסח קצת יותר עדין. אבל בסעיף הערכים אולי מוטב לתת תשובה כזאת, ישירה, בוטה, שמפזרת כל חשש לערפל. מי שרוצה עולם שאמריקה מנסה לארגן אותו על פי ערכיה, ייאלץ להמתין לנשיא אחר, לעידן אחר. ואין מה לדאוג, עידן כזה עוד יחזור. המערכת האמריקאית היא מערכת מחזורית.
עכשיו צריך לומר מילה על מדיניות חוץ: המפגש היה גס ומכוער, הוא העיד על חוסר עניין במדיניות ערכית, והבהיר לאן אמריקה חותרת, אם לא הבנתם קודם. טראמפ מתנער מהתפקיד שארצו לקחה על עצמה במאה השנים האחרונות ויותר, להיות מנהיגת העולם החופשי (בהתנדבות, מרצון טוב, וגם משום שזה התאים לאינטרסים מסוימים שלה).
טראמפ חותר למערכת בינלאומית של התגוששות בין־גושית, שבסיסה אינטרסים כלכליים, חלוקה לאזורי השפעה, בריתות מזדמנות, וככל האפשר - מניעת התפרצות אלימה. אוקראינה מעניינת אותו, אם ורק אם הוא יכול לכרות בה מינרלים. מעבר לזה, הוא מוכן להפקיר אותה לחסדיה של רוסיה, שמעניינת אותו במסגרת ההתגוששות עם סין, שהיא היריבה הכלכלית העיקרית של ארצות הברית.
זלנסקי ניסה להזכיר לטראמפ את מה שנשיאים אמריקאים רבים לפניו קיבלו כמוסכמה שאין לערער עליה: כניעה לכוחנות ביבשת אחרת תוביל בסופו של דבר לאיום על ארצות הברית. אלא שזו תזה שטראמפ כנראה לא מקבל. ואם אינו מקבל, הוא לא היה מתערב בווייטנאם כדי למנוע מהקומוניסטים להשתלט עליה. הוא לא היה מתרגש מהפלישה של ברית המועצות לאפגניסטן בשנות ה־80 של המאה הקודמת, ובוודאי שלא היה מנסה לייצא דמוקרטיה לעיראק בתחילת שנות האלפיים.
טראמפ התרגז באמת כאשר זלנסקי ניסה למכור לו את חבילת "האוקיינוס לא יגן עליכם". הוא התרגז, משום שזה השינוי המהותי שהביא למדיניות החוץ האמריקאית. הוא סומך על האוקיינוס ועל כוחה המבהיל של אמריקה. השאלה מי ישלוט באירופה וכיצד לא כל כך מעניינת אותו.
וזה כמובן השינוי שמטלטל את שאר העולם.
משום שזה שינוי שבגרסתו הרכה היה מונע את מלחמת המפרץ השנייה (דמוקרטיה לעיראק), אבל בגרסתו הקשה אולי היה מונע גם את השתתפות האמריקאים במלחמות העולם הראשונה והשנייה. האם היה מונע? מי יודע: לאמריקאים הייתה סיבה כלכלית חזקה להיכנס למלחמת העולם הראשונה – הגרמנים התעקשו להטביע ספינות אמריקאיות.
כך או כך, דמיינו את ווינסטון צ'רצ'יל מגלה שלנשיא ארצות הברית לא אכפת אם גרמניה הנאצית תכבוש את לונדון. דמיינו את קונרד אדנאואר מגלה שלנשיא ארצות הברית לא אכפת אם רוסיה הסובייטית תכבוש את מערב ברלין. אחרי מה שקרה בבית הלבן בסוף השבוע שעבר, קל יותר לדמיין אפשרויות כאלה. ורצוי לדמיין אותן, כמו שזלנסקי גילה, קצת מאוחר מדי.
מאמיני המדע
לא בכל שבוע מגלים מחדש את אמריקה. לפעמים מה שמגלים מחדש – הוא הדבר הישן. היהודים הם כמעט הכי משכילים באמריקה, לעומת בני ובנות דתות אחרות, למעט אלה שמשתייכים להינדואיזם. היהודים הם גם כמעט הכי עשירים באמריקה, ליותר ממחציתם הכנסה של 100 אלף דולר ומעלה בשנה (הינדו: 57%). כמעט מחציתם, 46%, מגדירים את עצמם ליברלים או מאוד ליברלים. במקרה הזה, הם רחוקים מהפסגה. הכי ליברלים, ובפער גדול, הם האתאיסטים והאגנוסטים. ואם תאמרו, רגע, אבל לאלה אין דת – נאמר, נכון, לאלה אין. ומקרב מי שיש להם דת, היהודים הם הכי ליברלים.
כל הנתונים האלה מופיעים במחקר חדש, גדול ממדים, של מרכז המחקר פיו בארצות הברית. מחקר על הדתיות, שמתפרסם בפעם השלישית – היה אחד ב־2007, שני ב־2014, ועכשיו זה של 2024, שיוצא למעשה ב־2025. יש בו כמה גילויים חדשים, שאינם נוגעים ליהודים. בראשם: בלימת הדעיכה המהירה בשיעור ה"דתיים", ובלימת הצמיחה המהירה בשיעור הלא־מאמינים, אמריקאים "ללא דת".
לא שהמגמה התהפכה. היא פשוט נבלמה. כבר כמה שנים שהנתונים בערך יציבים, אם כי החוקרים חוזים שהדת תמשיך להישחק מאחר שהדור הצעיר הרבה פחות דתי מהדור המבוגר, ועם הזמן, כאשר המבוגרים ייצאו מהזירה בדרך הטבע, שיעור הצעירים ללא דת יהיה גבוה יותר. ולא – אין סימן לכך שכאשר אמריקאים מתבגרים הם נעשים יותר דתיים. אם כבר, המצב הפוך. כך שהמגמה של ירידת הדת ועליית הללא־דת נמצאת בהפוגה זמנית, וכנראה תימשך. אלא אם...
אין דרך לסקור במאמר אחד את המחקר הזה, שמחזיק יותר מ־300 עמודים וטבלאות. אז נתמקד ביהודים. וכדי להתמקד בהם בצורה נכונה, צריך לחדד את ההבדל בין הסקר הזה לבין הסקר הגדול של פיו על הקהילה היהודית לפני שנתיים. הסקר הזה מתמקד באמריקאים לפי שאלת הדת. בפועל זה אומר ששואלים "מה הדת שלך?", ומי שאומר "יהודי" נספר כיהודי. בסקר הספציפי על היהודים לפני שנתיים נכללו במחקר גם יהודים "לא לפי דת". כלומר, כאלה שהשיבו שאין להם דת, אבל שהם יהודים בגלל סיבה אחרת. זאת הסיבה להבדלים בתוצאות של שני המחקרים – במחקר הנוכחי יש פחות יהודים, כי נספרים רק אלה שהם יהודים לפי דת.
בסך הכל, הם מהווים 1.7% מכלל האמריקאים. שיעור יציב. אין בינתיים ירידה בשיעור היהודים, אבל גם אין עלייה. 1.9% מהאמריקאים נולדו יהודים. אבל יש מהם שעוזבים, בערך חצי אחוז, ויש שמצטרפים, בערך שליש אחוז. זה מה שמסתכם בסופו של דבר ב־1.7% מכלל האמריקאים.
אצל היהודים, כמו בקרב רבים מהאמריקאים, יש עם הזמן ירידה ברמת הדתיות.
יותר מהם מדווחים שבמהלך השנים נעשו "פחות דתיים" לעומת "יותר דתיים". אבל בנתון הזה יש משהו מטעה, כי במקביל, וגם זה נכון כמעט לכל קבוצות האמריקאים – הם נעשים "יותר רוחניים". במילים אחרות: האמריקאים מתרחקים מהדבר הממוסד שהם מזהים כ"דת", אך לא מהדבר הלא־ ממוסד שהם מזהים כרוחניות. וצריך לומר, גם בסולם הרוחניות היהודים ממוקמים יחסית נמוך, או גבוה – זה כבר תלוי בשאלה אם אתם מעודדים או מסתייגים מרוחניות.
דוגמה: 38% מהיהודים מסכימים עם האמירה ש"העולם הטבעי הוא כל מה שיש", לעומת 60% שמסכימים ש"יש משהו רוחני מעבר לעולם הטבעי". מצד אחד זה אומר שרוב היהודים רוחניים, מצד שני הם הקבוצה הכי פחות רוחנית למעט קבוצות של אתאיסטים ואגנוסטים. והנה עוד דוגמה: האם לבני אדם יש נשמה? 74% מיהודי אמריקה אומרים שכן. זה הרבה לעומת אתאיסטים (33%), אבל פחות לעומת קתולים (94%), בודהיסטים (90%), אוונגליסטים (97%), מוסלמים (88%), וכן הלאה.
מכל הדתיים – לא במובן של קיום פרקטיקה דתית אלא במובן של שייכות – היהודים הם הכי פחות רוחניים. 39% מהם מאמינים בגן עדן, זה מעט יחסית. 22% מהם מאמינים בגיהינום. זה מעט יחסית. וכמובן – ישנו אלוהים. 72% מהיהודים אומרים שהם מאמינים בו. זה פחות מכל האמריקאים שיש להם דת. הקרובים אליהם ביותר הם הבודהיסטים (74%). ואם תרצו: הבודהיסטים קצת פחות מאמינים, כי אומנם באמונה בסך הכל הם 2% יותר, אבל באמונה "בוודאות" הם פחות. 29% מהיהודים מאמינים בוודאות, 24% מהבודהיסטים.
ושיעור האמונה יורד. ב־2007, 41% מהיהודים אמרו שהם מאמינים בוודאות. ב־2014 זה ירד ל־37%. עכשיו כאמור 29%. אפשר לזהות צניחה דומה אצל הינדואיסטים ובודהיסטים, יש ירידה אצל כולם, מוסלמים, אוונגליסטים – אבל אצל היהודים היא הכי חדה. ותמונת המראה של אותה שאלה: 10% מהיהודים משוכנעים שאין אלוהים, זה כמובן מעט לעומת אתאיסטים, שעצם השתייכותם מעידה עליהם שאינם מאמינים (53% מהם משוכנעים שאין אלוהים). אבל זה הרבה יותר מכל האמריקאים האחרים שיש להם דת. 1% מהקתולים, 1% מהפרוטסטנטים, 4% מההינדו, 1% מהמוסלמים, וכן הלאה. הכי קרובים: שוב הבודהיסטים, עם 7% שמשוכנעים שאין אלוהים.
ואף אחד לא מאמין כמו היהודים במדע. דוגמה: אבולוציה. ניקח את התשובה המקסימליסטית, "בני האדם התפתחו בתהליך של אבולוציה, לאלוהים לא היה שום תפקיד בזה". 64% מהיהודים אמרו שכן, זה מה שהם חושבים. לעומת 6% מהאוונגליסטים, 19% מהמוסלמים, 23% מהנוצרים האורתודוקסים, 12% מהפרוטסטנטים. מי הכי קרוב ליהודים אתם כבר יודעים: 58% מהבודהיסטים. הנה, גם זה סוג של אבולוציה – מהסוג החברתי. היהודים והבודהיסטים הולכים ונעשים דומים. אפשר להציע לזה הרבה סיבות, אבל היום נסתפק במספרים.
השבוע השתמשנו בנתונים ומידע מאתר המדד, בספר "שנותיי בבית הלבן" של הנרי קיסינג'ר, בהקלטות הספרייה הנשיאותית של ריצ'רד ניקסון, במאמרים באתר nixontapes.org, במאמרים מאתר פוליטיקו, בדוח על דת באמריקה של מכון הסקרים פיו.