1. לבנימין נתניהו ישנן כל הסיבות שבעולם להתנגד לוועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עם מנדט רחב וסמכויות חקירה, ולהילחם ברוב הציבור נגד הקמתה. הוא מתנגד כי הוא לא רק ראש הממשלה והנושא באחריות העליונה לכל מה שקורה במדינה במשמרת שלו, הוא גם ראש הקבינט הביטחוני שמקבל דיווחים, מגבש מדיניות ומקבל החלטות בענייני ביטחון, חיים ומוות. נתניהו הוא גם המפקד הישיר של ראש השב"כ. הארגון וראשו מדווחים לנתניהו ומקבלים ממנו הנחיות. רק ממנו. לא משר הביטחון ובטח לא משר המודיעין. וזה מחייב.
במסגרת תפקידו, נתניהו הוא גם יו"ר ועדת ראשי השירותים (ור"ש) - הפורום של כל ראשי קהילות המודיעין והארגונים החשאיים המקיימים הערכות מצב מודיעיניות ומקבלים החלטות על מהלכים, מבצעים ועוד. הוא האיש שהתווה את המדיניות של העדפת חמאס על הרשות הפלסטינית, של מימון חמאס ועצימת עין מהתעצמותו. הוא שדחה יוזמות התקפיות לסיכול ראשי חמאס, והוא שהקנה לקטאר את מעמדה כלפי רצועת עזה.
נכון שהאחריות לטרגדיה הגדולה של טבח אוקטובר נעוצה בראש ובראשונה בצה"ל ובשב"כ, שלא סיפקו התרעה מודיעינית ולא סיפקו מענה מבצעי לאזרחים שהופקרו לגורלם, אבל לדרג המדיני בכלל ולנתניהו בפרט יש אחריות לא מבוטלת: גם אחריות שילוחית, גם אחריות כראש קבינט, גם כראש ור"ש וגם כמפקדו של השב"כ. ולא פחות מכך - גם בהעסקתה של המדינה בהפיכה המשטרית.
נתניהו חושש מוועדת חקירה, ובצדק. היא לא תשאיר אותו נקי וחף מאחריות, גם לא נוכח הנימוק הדבילי שהוא מנסה (בהצלחה יחסית) להשריש בתודעה: "לא העירו אותי בבוקר", משל לו היה מתעורר, היה חכם יותר מכל האחרים. נתניהו הוא אביה מולידה של הקונספירציה שחמאס חזק טוב ליהודים. אבל זה לא יעזור לו, לא יהיה אפשר להימנע מוועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עם מנדט וסמכויות.
היא תקום על אפו ועל חמתו, כעת או אחריו, ותחקור ותחשוף ותצביע על ממצאים ומסקנות. והוא, כמו בפעם הקודמת, יכול תמיד להגיד "המסקנות לא מקובלות עליי ועל רוב העם".בינתיים הוא נתן "אור ירוק" ללוין להתחיל בהדחת היועצת המשפטית לממשלה, שמפריעה לו ולשריו, תוך שהוא מביא בחשבון שבג"ץ יעצור את זה - ואז יהיה אפשר לפתח משבר חוקתי שאליו לוין לוטש עיניים זה זמן מה, וגם להראות את הדלת החוצה לראש השב"כ, שתומך אף הוא בוועדת חקירה ממלכתית.
2. נתניהו מצוי בימים הללו בשיכרון כוח מסוכן. הוא חש רוח גבית מדונלד טראמפ להתנכל ולהשמיץ יריבים פוליטיים באופן גס ובוטה, להתבטא בחריפות נגד ראשי ארגוני הביטחון שמגינים עליו, על משפחתו ועלינו, ולכנות אותם "חונטה", לתדרך בשם "גורמים בסביבת ראש הממשלה" נגד צה"ל, נגד השב"כ, נגד בית המשפט, נגד הפרקליטות, נגד השירות הציבורי ונגד התקשורת.
נתניהו חש באמת כ"מנהיג העליון", כפי שכינה אותו במופע חנפנות מבחיל שר הכלכלה ניר ברקת. אין מולו כלום ושום דבר, לבד מול שער ריק. הוא שולט ללא עוררין ברשות המבצעת וגם ברשות המחוקקת, שם השבוע הסכים יו"ר הכנסת להיענות לבקשת ח"כ מהאופוזיציה לעמוד דקת דומייה, רק לאחר שנתניהו אישר לו.
עם שיכרון הכוח הזה ואווירת "המדינה כולה נגדי", נע נתניהו בין דוכן הנאשמים בבית המשפט, כשהוא חרד לקראת חקירתו הנגדית שתפסיק את ״מסיבת העיתונאים״ המתמשכת שלו, לבין ראשות הממשלה והקבינט ובניסיון לנכש "עשבים שוטים" שמפריעים לו כמו ראש השב"כ, חלק מאנשי הצבא, היועצת המשפטית ועוד. זה מצב מסוכן מאין כמותו, עד כדי כך שאני חוזר לעצתי הישנה לחוס על עצמנו ועל ילדינו ולתת לנתניהו בנקודה הנכונה עסקת טיעון מקילה שתקנה חנינה למדינת ישראל ואזרחיה. כי אנחנו בינתיים אלו שסובלים יותר מהסיטואציה.
3. אני מבקש לתהות היכן חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת וכיצד הם ממלאים את חובתם לבקר ולפקח על הרשות המבצעת, קרי הממשלה. אני רוצה לדעת אם כשראש הממשלה ושר הביטחון מודיעים למשטר הסורי שצה"ל יגן על הדרוזים בכפר ליד דמשק, זוהי מדיניות ישראל תקפה או גחמה? האם אנחנו ריבון בסוריה?
אני רוצה לשאול אם כאשר ישראל מצביעה באו"ם עם איראן, סודן, קוריאה הצפונית וטראמפ נגד אוקראינה, האם השינוי הדרמטי במדיניות עבר דיון ובקרה כלשהי? זה בסדר לשנות, כי העולם משתנה ומתחלק מחדש, אבל מי כאן מפקח על הממשלה והחלטותיה? האם הנושאים נדונו בוועדות המשנה הסגורות, אם לא במליאה?
ישנם אין־ספור שינויים דרמטיים במדיניות הביטחון והחוץ של ישראל, והממשלה המוזרה והרעה הזאת חייבת בקרה ופיקוח יותר מכל אחרת. האם זה קורה? אינני יודע. האם טורקיה הפכה רשמית למדינת אויב? מה עם רוסיה ועם סין?
אביא כאן את שמותיהם של חברי הוועדה, היות שאם שמותיהם לא מופיעים, אז הם לא קוראים: יולי אדלשטיין, גדי איזנקוט, ינון אזולאי, ישראל אייכלר, מישל בוסקילה, בועז ביסמוט, רם בן ברק, איתמר בן גביר, שלום דנינו, עמית הלוי, ניסים ואטורי, מיכל ורדיגר, משה טור־פז, מאיר כהן, מרב מיכאלי, שרון ניר ואלעזר שטרן.
אנא עדכנו אותנו בפועלכם ובמילוי חובתכם.
4. בלימודי מנהל ציבורי באוניברסיטת חיפה לימדו אותי שברגע שאזרחים "עושים אקזיט" מהעירייה שלהם או מהממשלה שלהם, זוהי פשיטת רגל חמורה - וזה קורה אצלנו יותר מדי. ברגע שבני משפחות החטופים שמים יהבם בנשיא ארה"ב ולא בראש ממשלת ישראל, ברגע שהם סביב "מתווה וויטקוף" ולא סביב "מתווה נתניהו", וברגע שהחטופים מוזמנים לבית הלבן לפגוש את הנשיא ולא טסים בכנף ציון, כמו שמגיע לפדויי השבי ויקירי האומה הזאת – זוהי פשיטת רגל.
נתניהו זקוק לתמיכה של טראמפ מול ממשלתו הסרבנית ובעיקר מול בצלאל סמוטריץ', וזה בסדר, אבל אסור לשחרר אותו מאחריותו להשבת החטופים. זוהי משימה ישראלית ולא אמריקאית. היא שלו ובאחריותו ולא באחריותו של טראמפ.
ובינתיים, אישה אחת חזקה בשם מרים אדלסון הציבה לעצמה יעד והיא מביאה לידי ביטוי במלוא העוצמה את הרוח הישראלית של אי־הפקרת שבויים ושל עוצמת "כל ישראל ערבים זה לזה". אישה אחת עם כסף גדול ולב גדול יותר, שמבחינתי ראויה להשיא השנה ביום העצמאות את משואת הערבות ההדדית במסגרת "משואת יהדות התפוצות". מכירים מישהו שראוי יותר?
5. רא"ל אייל זמיר נכנס לתפקידו בסערה כיאה למפקד במלחמה, וקיבל כבר שורת החלטות דרמטיות, ועוד רבות בדרך. כבר בימיו הראשונים כרמטכ"ל, בשעות שבהן מתייצבות המשקולות הכבדות על כתפיו, לצד קידום תוכניות הגנה ומתקפה, ביטחון שוטף וניהול לחימה, עיצוב שדרת הפיקוד, השלמת תחקירים ויישום לקחים – יידרש זמיר למשימה לא קלה ולא פשוטה ולא נעימה, שלא תמיד מתיישבת עם תרבותו וערכיו של לובש מדים: לבנות תיאום ציפיות עם הדרג המדיני שמעליו. לא כי ירצה, אלא כי לא תהיה לו ברירה.
לצד העובדה המוצקה, שלפיה כפוף הדרג הצבאי למרותה של ממשלה נבחרת בישראל, יידרש רא"ל זמיר לעצב "גבולות גזרה" בנושא הכתבת מינויים והדחות מדרג מדיני (פרקליטה צבאית ראשית, דובר צה"ל, קצין חינוך ראשי, רב ראשי ועוד כהנה וכהנה), שלא לדבר על הדחות בליבת הצבא. רא"ל זמיר יצטרך להתעקש על תהליכים מסודרים של מינויים והחלטות שהינם אך ורק בסמכותו ובאישור שר הביטחון – לא ההפך.
לאתגר המרכזי מול הדרג המדיני הוא ערך כבר תיאום ציפיות פומבי כשאמר שצה"ל זקוק להרחבת שורותיו. הוא לא יוכל להתקפל מעמדת צה"ל ולא מצרכיו הבוערים לטובת שלום הקואליציה. הוא יידרש לגבות את מפקד פיקוד המרכז, שכבר החלו הפגנות יהודים מול ביתו כדי למנוע ממנו להשליט חוק וסדר ולהוציא צווי הגבלה.
המצב החוקתי בישראל הוא שהממשלה במליאתה היא מפקדה של צה"ל, ושהרמטכ"ל הוא היועץ לענייני ביטחון של הממשלה. אסור שזה ישתבש או יתעוות, ועל רא"ל זמיר להרחיק מצה"ל במהירות ובאופן בוטה כל סממן או מעורבות פוליטית משמאל ומימין. ללא כל אלה, הוא יתקשה למלא את משימתו. בהצלחה, המפקד.
6. זכיתי לכתוב אות בספר תורה שהוכנס ברוב כבוד לבית הכנסת במלון קלאב הוטל אילת לזכרו של משה בובליל ז"ל, חבר, איש חזון ומעש ואיש חסד שהלך לעולמו בטרם עת.
ביחד עם רעייתו בת שבע, ילדיו, בני משפחתו וקומץ חברים, הונצח האיש היקר גם בספר תורה, לצד קבוצת כדורסל ברמת השרון על שמו ובמרתון שנתי בעיר אילת, שהיה הכר המרכזי למימוש חזונו כתיירן, מלונאי ואיש עסקים. הוא תמיד ידע שמי שרוצה להכפיל, צריך לדעת גם לחלק - ומשה חילק בשקט ובצנעה לכל מי שהיה צריך. זכרו ברוך.
7. ואם כבר באילת, אז לקחתי את אלמה בת ה־5 לסופ"ש, וחוץ מהקניון, הצמות הצבעוניות וכמה שעות בחוף של מוש – היא על מיץ ענבים ואני על קוקטייל - הלכנו גם למצפה התת־ימי, שהוא פחות או יותר האטרקציה היחידה בעיר. לא הייתי שם שנים, והקדמה, הטכנולוגיה והחדשנות בולטות במיזמים ובתצוגות ופותחים בפני המבקרים הצעירים והוותיקים צוהר לעולם מקסים, צבעוני ושקט. התבוננתי שם בדולפינים, בכרישים ובדגים היפים וקינאתי בהם לרגע על שהם שם בשקט ושלווה מתחת למים ואנחנו פה מעל עם כל המהומות.
שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.