ועידת הפסגה של מנהיגי מדינות ערב, שנערכה ביום שלישי בקהיר, מעוררת גלי הדף ברחבי העולם. היא התכנסה בעקבות תוכניתו של הנשיא דונלד טראמפ להשתלט על רצועת עזה ולהפוך אותה ל"ריביירה של המזרח התיכון", אך ישראל וארה"ב דחו על הסף את התוכנית המצרית לשיקום עזה שהוצגה בה. בעוד מבחינתן יוזמה זו אינה תואמת את המציאות שלאחר 7 באוקטובר, מתעלמת מפשעיו ורצחנותו של חמאס וסותרת את האינטרס הביטחוני הלאומי של ישראל, מדינות ערב מנגד – לרבות חמאס, מזכ"ל האו"ם ונשיאות המועצה האירופית – אימצו אותה בחום.
מעבר להתנגדותם הנחרצת של מנהיגי ערב לעקירתם של כשני מיליון עזתים למצרים וירדן לצורך שיקום הרצועה, התוכנית - שמתמקדת ב"פתרון שתי המדינות" - עשויה מבחינתם להוביל בהמשך לריכוך בעמדותיו של נשיא ארה"ב ולנרמול יחסי ישראל ומדינות האזור. בנוסף, התבוננות מקרוב מראה כי פסגת החירום, שהציגה מתווה קונקרטי לפתרון משבר עזה, אף הדגישה את מחויבותן הקולקטיבית של מדינות ערב לקידום הסוגיה הפלסטינית, תוך מיצובה בראש סדר היום הבינלאומי.
בתוך כך, הצעתו של נשיא מצרים להעביר בהדרגה את ניהול הרצועה לידי הרשות הפלסטינית, להציב כוחות שמירה בינלאומיים בגדה המערבית וברצועת עזה ולכנס ועידה בינלאומית שתגייס 53 מיליארד דולר לטובת שיקומה שייארך כחמש שנים, תוך ניהול מנגנוני הביטחון שלה, מעוררת סערה רבתי.
עם זאת, וחרף הקושי להגיע להסכמה כוללת על פרטי התוכנית – בין השאר נוכח הפערים בעמדותיהן של חברות הליגה הערבית בהובלת סעודיה ומצרים, המחלוקות בין הנשיא א־סיסי לבין יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ובינו לבין יורש העצר הסעודי ונשיא האמירויות (שנעדרו מהפסגה ומתנגדים לתת לו אחריות על ניהול כספי שיקום הרצועה) – מסתמן כי אישור היוזמה המצרית נושא חשיבות רבה. זאת במיוחד בימים אלה, שבהם גדלה הסבירות לחידוש המלחמה.
מארחת, יוזמת ואדריכלית
התבוננות אסטרטגית כוללת מראה כי מעבר לאלטרנטיבה המפורטת שמציעה מצרים לתוכנית "הטרנספר" של טראמפ, ולמתח הגובר בינה לבין ארה"ב סביב הסוגיה הפלסטינית, ההצהרה המשותפת בסיום הפסגה והכרזתו של א־סיסי כי "לא יהיה שלום אמיתי ללא הקמת מדינה פלסטינית" – הן קריאות תיגר מתריסות כלפי הממשל האמריקאי החדש ומדיניותו במזרח התיכון.
אומנם ברור שקיים פער עצום בין המישור הדקלרטיבי והבעת התמיכה המאוחדת ביוזמה המצרית לבין מימושה דה־פקטו של תוכנית השיקום. עם זאת, גיבושן של מדינות ערב לחזית קולקטיבית ונכונותן להתמודד עם מחלוקות ממושכות ומתחים עמוקים ביניהן בשלל נושאים מדיניים וביטחוניים מהותיים, בהם שאלת הזהות והלגיטימיות של הייצוג הפלסטיני והמשך שלטונו של חמאס או פירוקו, הם שלב חשוב מאוד כשלעצמו.
זאת ועוד, התמודדותן עם שאלות אופרטיביות כמו נוכחותו של הצבא המצרי, הצבא הישראלי או כוח ערבי/בינלאומי אחר ברצועה, לצד אין־ספור סוגיות פוליטיות, משפטיות, כלכליות ואחרות הקשורות לסכסוך הישראלי־פלסטיני, מאותתת לציבור הערבי, המוסלמי והעולמי "לאן נושבת הרוח".
לא זו בלבד שהובלת תהליך משא ומתן מדיני נפיץ ומורכב, במיוחד בסוגיה הפלסטינית, מצריך פתיחות, גמישות ויצירתיות מחשבתית, לצד לא מעט פשרות וויתורים כואבים מצד כל אחד מהצדדים המעורבים בו, פתרון משבר עזה מחייב שינוי תפיסתי־תודעתי עמוק ומטלטל. שינוי פרדיגמטי, הנוגע בין השאר באתוס הפלסטיני, באחדות הפנים־ערבית ובשורשי הסכסוך עם ישראל, שספק רב אם התנאים הקיימים אכן בשלים ויכולים להוביל להיווצרותו.
התבוננות מקרוב מראה כי לצד החשש הגובר מאסקלציה ביטחונית נוכח עצירתה של ישראל את העברת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה, תזמון הפסגה ובעיקר מורכבות ונפיצות האג'נדה שלה משכו אליה תשומת לב עצומה. פרט לכך, מיצובה כמארחת הפסגה, כיוזמת וכאדריכלית ראשית של שיקום עזה נועד מבחינתה של הנהגת מצרים לאותת על מעמדה הבכיר בליגה הערבית לצד סעודיה, ולבסס מחדש את מעמדה ותפקידה ההיסטורי בעולם הערבי כשחקנית מפתח בסוגיה הפלסטינית.
תוכניתו המקיפה של הנשיא א־סיסי, התומכת כאמור במימוש פתרון מדיני ארוך טווח של רעיון "שתי המדינות", משקפת את החשיבות העצומה שמייחסת מצרים – היחידה במדינות ערב שגובלת ברצועה – להגעה להסדר מדיני. כל זאת, תוך טיפול במשבר השלטוני, ההומניטרי והכלכלי העמוק שמתקיים שם ומחייב שיקום והקמה מן היסוד של תשתיות קריטיות, לרבות פיתוח נמל ימי ואווירי, לצד התמודדות עם מרחב האיומים הביטחוניים ההולך וגדל בסמוך לגבולותיה.
התמרון הקהירי
על רקע שלל המשברים המתחוללים לאחרונה במזרח התיכון, בדגש על המאבק של ישראל בחמאס ברצועת עזה, העימות בין ישראל ואיראן, היחלשות איראן והציר השיעי, התמוטטות משטר אסד בסוריה ומאבקי הכוח שם בהובלת טורקיה, ניכר כי נשיא מצרים מודע היטב לגודל השעה.
כאמור, מעבר לדחייה של פתרונות חיצוניים כמו הצעתו של טראמפ, שלדבריו "מבקשת למחוק את הזהות הפלסטינית", תמיכתן של מדינות ערב בעמדתו הנחרצת והפרו־אקטיבית של א־סיסי משקפת את נחישותן לעצב בדרכן את המתווה לשיקום הרצועה "ביום שאחרי". כל זאת, תוך שמירה על צביונה הפלסטיני של עזה וללא תלות באילוצים ובתכתיבים מערביים, אמריקאיים או ישראליים.
בנוסף, כבר עתה מסתמן כי לא זו בלבד שאישור היוזמה המצרית מהווה הישג מדיני־דיפלומטי מרשים עבור נשיא מצרים, שחותר להפחית את תלותה בארה"ב (ארה"ב היא יצואנית הנשק החמישית בגודלה של מצרים, אחרי גרמניה, איטליה, רוסיה וצרפת), שאחראית לאספקה של 6.5% בלבד בין השנים 2019־2023, כפי שדווח לאחרונה ב"ישראל היום", וכן לבלום או למנוע מהלכים אמריקאיים דרסטיים ברצועת עזה.
מבחינתו של א־סיסי, מדובר בחלון הזדמנויות קריטי שמאפשר לו – חרף הביקורת העצומה מבית ומחוץ – להשיב ואף לחזק את השפעתה של קהיר על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. סכסוך שעוצב במשך עשרות שנים על ידי מעצמות עולמיות (דוגמת בריטניה, צרפת, ארה"ב ורוסיה), לצד ובנוסף למיליציות וארגוני טרור שונים שפעלו בין השאר בהשראת ובהנחיית איראן.
לאור כל זאת, פסגת החירום בקהיר, בדגש על תוכנית שיקום עזה, היא קו פרשת מים בגיאופוליטיקה המזרח־תיכונית. לצד חיזוק מעמדה של מצרים, עמדתה והשפעתה על הדינמיקה האזורית, כמו גם על מפת ההסכמים והבריתות החד/רב־צדדיות במזרח התיכון, מדובר באירוע שנושא השלכות גיאופוליטיות וביטחוניות רבות ומרחיקות לכת.
פרט לכך, תוצאות הוועידה מעידות על יכולתה של מצרים לתמרן בין שלל שחקנים ואינטרסים מתחרים, וכן בין עמדות ומחויבויות סותרות. מיצובה כמתווכת אזורית מרכזית צפוי להשפיע הן על קשריה עם ישראל, תוך בחינת עמידתה בהסכם השלום, במיוחד בנוגע לעיבוי כוחותיה לאחרונה בסיני, והן על יחסיה עם שאר מדינות ערב והעולם המוסלמי, תוך חיזוק הרשות הפלסטינית והחלשת חמאס.
זאת ועוד: בדומה ל"יוזמה הסעודית" מ־2002, אימוץ היוזמה המצרית עשוי לשמש "מפת דרכים" אסטרטגית שתשפיע על עתיד רצועת עזה ותניח את היסודות להקמתה של ישות מדינית כלשהי בה. עם זאת, ומעבר לכך שדחיית תוכנית הטרנספר כאמור, היא "סטירת לחי" פומבית לטראמפ שמאתגרת את חזונו למזרח התיכון, ניכר כי מדובר בתקיעת טריז בין קהיר לוושינגטון שעלולה להחמיר את המתיחות ביניהן. כלומר, להוות "מדרון חלקלק" שיוביל בהמשך להקפאת הסיוע האמריקאי (ארה"ב מספקת למצרים סיוע צבאי בשווי של כ־1.3 מיליארד דולר מדי שנה), וכן עלול להוביל לשינוי דינמיקת היחסים המורכבת בין המדינות, שתקרין על המזרח התיכון כולו.
הכותבת היא מומחית לגיאופוליטיקה, למשברים בינלאומיים ולטרור עולמי
[email protected]