הנאום היה כל כך מנותק כשהתייחס ל"חופש לפלסטינים", שלכאורה אמור להסביר את השאיפה של רבים מהם לרצוח ולהתעלל, שהוא אפילו לא הכעיס. הוא פשוט היה עצוב. מהי משמעות פרס האוסקר בעולם של היום, כשהוא מוענק לנרטיב חלוד ומזויף שהתנפץ לרסיסים ב־7 באוקטובר בשטף של דם וברבריות?
הזוכים אומנם זכו למחיאות כפיים במעוז שעדיין נאחז בשיירי הנרטיב הפלסטיני, לצד ה־BBC וה"ניו יורק טיימס", אבל הוא כבר התברר כהונאה אחת גדולה. למה מישהו צריך לתמוך ב"חופש" של מי שהריעו סביב גופות של תינוקות שמחבלים חנקו למוות? למה להילחם למען מי שאנסו וטבחו, ובמקביל השקיעו בפרופגנדה שקרית רק במטרה להכפיש את ישראל?
נרטיבים רבים עוברים הקצנה במדמנת האלגוריתם של הרשתות החברתיות, ונאום האוסקר דבק בנרטיב לעוס במקום להתמודד עם האמת על הקרקע. אבל זוהי מהות העידן שאליו נקלענו, כי הקשר בין המציאות שאנחנו חווים לבין הנרטיבים שמתחוללים סביבנו לא באמת קיים.
היא סיפרה שסבא שלה, שהיה ניצול השואה, הסביר לה עוד כשהייתה ילדה שאי אפשר להשיג שום דבר בכעס ובשנאה. "השנה הבנו כי מה שקורה לנו כיהודים כאן, משפיע עליהם כיהודים שם, ולהפך. זה מי שאנחנו – אנשים שלוקחים אחריות זה על זה. אז תתחברו. אל תפסיקו להושיט יד ליהודים אחרים בעולם, גם אם הם לא מושיטים לכם יד. זאת המשמעות של לפעול מתוך אהבה, גם לעצמך וגם למקום שממנו באת. אנחנו - עם עתיק, עם סיפור עתיק ומולדת עתיקה - חוגגים את החיים ומתעמתים עם שנאה, אבל עושים זאת באמצעות אהבה. לכן כולנו צריכים לקרוא יחד לשחרור החטופים. לא מתוך שנאה למישהו, אלא מתוך אהבה זה לזה".
דוגמה אישית נדירה
מה זה היה, הכוח העצום שפרץ מהריאיון עם שרעבי? הציפייה הייתה לסיפור קשה מנשוא, אבל משרעבי יצא משהו אחר. הוא מלא הכרת תודה למרות כל מה שעבר. הוא בטוח שעוד יהיו לו רגעים מאושרים. רק אחרי צפייה שנייה בריאיון, שמטלטל את הנפש ובכל זאת ממלא בכוח ובתקווה, הבנתי שהכוח שהיה בו נבע מהדוגמה האישית הנדירה.
איפה זה ואיפה הנרטיבים שמסתחררים סביבנו ללא הרף? הם תמיד מלאי כעס, האשמות, שנאה למישהו שלכאורה אם רק ניפטר ממנו הכל יהיה טוב יותר. והכוונה היא למישהו מאיתנו, לא לאחד האויבים הג'יהאדיסטים הרוחשים סביבנו.
העולם הזה מתנהל לפי חוקים שונים לגמרי מאלה שאנחנו זוכרים מלפני עשור בלבד. אחד הכללים המתבהרים בעולם החדש הוא ששני נרטיבים קוטביים אינם באמת שתי אלטרנטיבות שחובה לבחור באחת מהן. להפך. שתי האלטרנטיבות האמיתיות הן לבחור באחד משני נרטיבים קוטביים או לבחור בשפיות. כמו שאמרה גל גדות – השנאה לא תביא אותנו לשום מקום וגם לא תגדיר אותנו. מה שיבנה אותנו הוא שהאהבה שלנו תהיה חזקה מהשנאה שלהם. זהו. האהבה הזאת היא החומר שממנו נבנתה מדינת ישראל.
לא להשיב אש
ישראל היא מיקרוקוסמוס שבו השינויים בעולם מורגשים חזק יותר, והאתגר שלנו הוא לצלוח אותם. אנחנו לכודים בתוך כמה שכבות של נרטיבים קוטביים. מבחוץ, אנחנו חווים נרטיבים אנטי־ישראליים שמטרתם לקעקע את יחסינו עם ארה"ב, ואף שטראמפ נבחר לנשיא אנחנו עדיין מאותגרים מאוד באקדמיה, בעיתונות ובתעשיית הבידור. במקביל, אנחנו לכודים בתוך נרטיבים מבפנים שמטרתם לגרום לנו לשנוא זה את זה, כדי שנתחבר לאחד מהם.
אבל בעוד הקשקשת הבלתי נסבלת הזאת מתחוללת לנו מעל הראש, על הקרקע אנחנו חווים מציאות אחרת. במציאות שלנו יש אלפי נכים צעירים מלאי קסם, ומחסור מטורף בפיזיותרפיסטים ובפסיכולוגים. במציאות שלנו יש גבורה בלתי נתפסת של ישראלים שחוו דברים איומים, ובכל זאת התגברו ואיכשהו יצאו חזקים, ורוצים שנחבק אותם ונחזיר את חבריהם שנותרו מאחור. במציאות שלנו יש המון ישראלים שרוצים שיח אחר, שרוצים את האחדות שהיא ב־DNA שלנו, שרוצים לעזור.
כל כך הרבה ישראלים לא רוצים לשמוע מי יותר צודק ולמה האחרים טועים, או למה זה לגיטימי להשפריץ רעל על כל מי שחושב אחרת. הם חיים בתחושה שמישהו מאיר בזרקור את כל האנשים הרעילים והמעשים הרעים, את כל הביקורות היוקדות ושנאת החינם, ומכריח אותנו להסתכל בלי שום יכולת להסיט את המבט, כמו ב"תפוז המכני".
הדרך שלנו להילחם בנרטיבים הקוטביים היא לא להשיב אש, אלא להצטרף לדרך ישראלית ישרה שכולנו מכירים. כרגע נדמה שאפשר לנצח בעולם החדש רק דרך נרטיב קוטבי, אבל רבים מרגישים אבודים בין הקטבים ורק מחפשים את הדרך האותנטית, הישרה והבונה שאליה יוכלו להצטרף. הדרך של גל גדות והעוצמה של כוח שרעבי.