השבוע התגבר המאמץ לייצר מומנטום למנטרה כי רק ועדת חקירה המוגדרת כממלכתית תרפא את פצעי החברה הישראלית. אלא שהאזכור החוזר ונשנה של האמירה: "רק ממלכתית", בלי ההנמקה מדוע ועדה ממלכתית עדיפה על אלטרנטיבות החקירה האחרות שהחוק מציע, אומרת דרשני. שפע האמירות המשורבבות באופן מלאכותי לכל מהדורת חדשות או תוכנית מלל אחרת, הדורשות ועדה ממלכתית בלבד, מצטיירות כניסיון נואש להביא לכינונה של ועדה כזו.
מקומם במיוחד הוא השימוש במשוחררי שבי, שכל הציבור מזדהה עימם, לצורך חזרה על המנטרה בוקר וערב בכל הערוצים. אחידות המסרים המטופטפים לאוזניהם ומפיהם בתוכניות המלל למיניהן, תומכת בחשד שמישהו בסביבתם הרעיונית־אידיאולוגית מסביר להם מי אשם במחדל ומבקשם להתגייס לסילוקו מהדרך הפוליטית על ידי הדהוד "המסר הממלכתי". וזאת כשברור מאוד, ודאי למחוללי הקמפיין הממומן ביד רחבה והמאורגן במקצועיות, שהיעד של "הקמפיין הממלכתי" הוא לא חקר האמת אלא, כפי שייחשף בהמשך – אך ורק הפלת הממשלה.
האמון בנכונות המנטרה שוטפת המוח כי ועדת החקירה המכונה ממלכתית היא אכן בעלת הסיכוי להגיע לאמת ולהיות מקובלת על כל חלקי הציבור, מתחיל להתערער ולפנות מקום לתובנה שמטרת הקמפיין היא אך ורק לאלץ את הממשלה להכניס לביתה זאב המחופש לכיפה אדומה. כלומר, שמאחורי המערכה המציפה את התקשורת באמירות חוץ־הקשריות, לא מנומקות אך שוטפות מוח: "רק ועדת חקירה ממלכתית", עומדת מטרה פוליטית נטו: לסלק בכל דרך את אותה הממשלה שאליה מופנית הדרישה להקמת הוועדה הזאת.
כאן המקום לציין במאמר מוסגר כי הפלת הממשלה כשלעצמה היא מטרה לגיטימית לחלוטין בדמוקרטיה. מה שלא לגיטימי הוא הסתרת המניע האמיתי לדרישה להקמת הוועדה שאינו קשור לחקר האמת, לעובדות, או לשאלה מי באמת אשם במחדל 7 באוקטובר. מותר לחתור להפלת נתניהו ולדרוש ממנו להתפטר. לעומת זאת, לחתור לכך ברמייה ובגניבת דעת תוך הצגת ועדת החקירה כתרופת פלא אומניפוטנטית לכל מכאובינו, תוך הסתרת העובדה שכל הקמפיין שוטף המוח במודעות, בעצרות, בסקרים המגמתיים ובטפטוף המסיבי המאורגן מול כל מצלמה או מיקרופון, לא בא לעולם אלא מסיבה אחת ויחידה והיא שמי שממנה את הוועדה והעומד בראשה על פי חוק, הוא השופט יצחק עמית נשיא בית המשפט העליון. כי זולת עובדה זו אין למקדמי הדרישה לוועדה ממלכתית כל מניע ענייני של ממש להעדפתה על אפשרויות חוקיות אחרות שיעילותן הוכחה בעבר.
יתרה מזאת, בהשוואה אובייקטיבית, לוועדה ממשלתית אמור אפילו להיות יתרון ענייני על פני ועדה ממלכתית: דווקא העובדה שהממשלה היא שתבחר בוועדה והעומד בראשה, מבטיחה ועדה ללא דעות קדומות. שהרי ועדה ממשלתית שלא תהיה ולא תיראה אובייקטיבית ובלתי תלויה, תקל על בג"ץ להתערב בהרכבה. לא כך המצב כשהמדובר יהיה בפנייה לבג"ץ לבחינת השיקולים להקמת ועדה מוטה פוליטית, שנשיא העליון הוא שקבע את הרכבה לפי שיקול דעתו הבלעדי על פי חוק.
וכדי להמחיש עוד יותר עד כמה צבוע הקמפיין למען ועדה ממלכתית, אני מבקש מכל הקוראים שלא השתכנעו עד כאן להשיב עם יד על הלב על השאלה הבאה: לו נשיא בית המשפט העליון היה השופט יוסף אלרון ולא עמית, האם היה מופיע בערוץ כלשהו מרואיין אחד ממארגני הקמפיין שהיה מפציר בממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית דווקא? ייתכן שמארגני הקמפיין עושים עוול לנשיא עמית, אבל הנחתם היא שהוא ימנה ועדה בהרכב שהסיכוי שבראש מעייניה לא תהיה המלצה לסילוקו של נתניהו, דומה לסיכוי שאיימן עודה יקבל עיטור כבוד של מסדר ז'בוטינסקי.
ומעבר לכך צריך להביא בחשבון שעיקר המידע ידוע לציבור, ובכללו לכל מי שיכהן בוועדת חקירה. לכן בין שתועמד בראש הוועדה מישהי כמו ענת ברון, שנתנה דרור לעמדותיה לאחר סיום כהונתה כשופטת, או מישהי דוגמת פרופ' טליה איינהורן, שיש לה גם זיהוי וגם אג'נדה, ספק אם הוועדה תעלה ממצא שיחולל מהפך בתמונה שכל ישראלי גיבש לעצמו בעזרת מידע הזורם בשפע קרוב לשנה וחצי. שהרי ב־15 החודשים שחלפו מאז האסון, נותרו מעט מאוד פינות שלא נחקרו ונבדקו, תוך יצירת שפע סרטים, עדויות ותחקירים. אלה, לאחר שישוחזרו וייבדקו בהרחבה בדיונים אינסופיים, ייצרו תשתית לעבודה סיזיפית של עורכי דין רבים שייאלצו להתמודד עם מאות נאשמים ואישומים - ושאם יתעקשו להגן על לקוחותיהם כראוי, יתפרסמו מסקנות הוועדה רק אחרי שהמטרו נוע ינוע בכל גוש דן.
וגם פסק הדין שכבר נכתב בראשם של מרבית המשפטנים הרל"ביסטים ידוע מראש. עיקריו יהיו האחד שלולא טיפח נתניהו את חמאס ואפשר את הזרמת הכספים הקטאריים לעזה, לא היו לחמאס הכלים למתקפה. השני יהיה שאומנם נתניהו לא קיבל התרעה בליל האירוע, אך קיבל התרעות כוללניות שהרפורמה והפעילות נגדה נתפסות כחולשה מסוכנת. ולולא נמנע מראשי הצבא להציג את השלכות אישור התיקון לחוק בעניין עילת הסבירות, יכול והחקיקה הייתה נמנעת ועימה הסרבנות והמתקפה.
ומאידך, ועדה שאינה לוקה בחד־צדדיות ובדעה קדומה נחרצת, תהיה קשובה לצד השני למטבע. כמו הטיעונים שכבר הושמעו בהקשר זה אך הוצנעו על ידי התקשורת: העובדה שישראל מסרה ב־2005 את עזה לרשות הפלסטינית אך בעקבות הבחירות באוטונומיה סילק חמאס את פת"ח ותפס את השלטון. ושבעקבות השתלטות חמאס על הממשל האזרחי, הכספים שהועברו לעזה כתשלום לעובדי הממשל המקומי הועברו בתחילה באמצעות הרשות הפלסטינית ורק לאחר שזו סירבה להמשיך לשמש כצינור להעברת הכספים, הועברו, בלית ברירה, הכספים מקטאר לחמאס ישירות כתשלום לפקידות שניהלה את הרצועה. בעוד עיקר מימון ההתעצמות הצבאית נעשה בידי איראן, ההסכמה להעברת הכספים לרצועה הייתה קונצנזוס בכל הממשלות, ובכללן ממשלת בנט־לפיד.
גם הטענה הנלווית שנתניהו, כמו רבים אחרים, ראה בפיצול השלטון בין יו"ש לעזה את הפן הנוגע למכשול המשפטי שהוא מציב מפני התממשות האיום הקיומי של הקמת מדינה פלסטינית עוינת בארץ ישראל המערבית בתמיכת העולם. ההשקפה הזאת, שתמיד השלימה
התרעות פיקוד העורף