את השבוע הזה העברתי מזומנת לפגישה אחר פגישה עם גורמים מהאופוזיציה ושחקנים פוליטיים שמתחממים על הקווים לקראת הבחירות הבאות. לכולם אויב משותף – ראש הממשלה בנימין נתניהו, ולכולם חלום אחד: להחליף אותו בעצמם, או לבנות את מחליפו. "הם מעבירים את התקציב או שלא?", נשאלתי שוב ושוב ללא פתיחי נימוסים פוליטיים (בהחלט עדיף, תודה). "אתם שואלים מתי הבחירות?", השבתי שוב ושוב לשאלה המתבקשת.
וזה בדיוק העניין שתמיד מדהים אותי אצל אנשים עם יצר לנהל את המדינה. אף שאותם הפוליטיקאים (חלקם מכירים את המערכת היטב וחלקם מנהיגים מטעם עצמם) מבינים מצוין שהבחירות לא בפתח, הרצון שלהם לממש את הבחירות האלה, עוד השבוע, גורם לשאלה הזו לחזור על עצמה.
צריך להבין משהו במערכות בחירות. פרק זמן של שנה הוא זמן מצוין כדי להקים מערכות, לשמן אותן, לדשן אותן, להעצים אותן. יש משהו שהשחקנים הפוליטיים שכבר היו שם או נמצאים שם כעת כבר מבינים, וזה תמיד מלהיב להפנים זאת שוב בפגישות מסוג הזה, אך לא תמיד כולם מטמיעים – אסור לפתוח בריצת ספרינט מוקדם מדי. צריך לתזמן אותה לרגע הנכון, שבו רואים את קו הסיום באופן בהיר וצלול. בהזדמנות זו, שבת שלום למר יוסי כהן.
בכל אופן, בתום השבוע הזה התרשמתי שהמספרים המרשימים בסקרים של יו"ר הקפלניסטים, סליחה, יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן, מפירים את שלוותם של רבים שתומכים בו כלפי חוץ, אך כלפי פנים חשים אחרת לחלוטין. חלקים באופוזיציה מרגישים שגולן מאלץ אותם לחבור אליו, והם נאלצים לתת לו את התחושה שזה ריאלי, כי כך מתנהלים העסקים בפוליטיקה. והנה למה: כדי שכל קפלן, והכסף שמגיע איתו, לא יתהפך עליהם ויהפוך גם אותם לאויבים מרים ויעשה להם דה־לגיטימציה.
הם מוטרדים. מדוע הם צריכים לוותר על מהותם ועל כוחם בתוך האופוזיציה, כשמי שבכלל שונא את נתניהו יותר מכולם זה הם. ואיך הוא, מר גולן, שעוד לא נבחר לכנסת עם המפלגה שלו, כבר גזל מהם את תפקיד יו"ר "רק לא ביבי" מבחינה ציבורית. אכן בעיות ברומו של עולם.
אז הרשו לי להרגיע את אותם גורמים באופוזיציה, שטרדתם מוצדקת לחלוטין. אך רק בשלב זה. הספורט הלאומי שלנו, הסקרים, שהוא בהחלט יקר גם לליבי כישראלית, לא רלוונטי לבחירות, שעוד לא ברור מתי הן באמת קורות. הוא מלמד על מגמה, מגמה שרלוונטית לכרגע. גולן יכול להמשיך להתבשם מהסקרים, אך את הנהגת האופוזיציה אף אחד לא ייתן לו בקלות. כך התחדדה תחושתי השבוע.
הפעם זה לא יקרה, גם לא כדי להפיל את נתניהו.
בראש של טראמפ
שבוע חלף מאז שנשיא ארה"ב עשה ספונג'ה בבית הלבן עם וולודימיר זלנסקי, וזה ממש לא משום שהוא לא הגיע עם חליפה, והבד התרמי של הטרנינג של נשיא אוקראינה התיישב לו טוב עם מגב, או בגלל העובדה שלזלנסקי, מממ... איך מתרגמים לאוקראינית: עלה השתן לראש? והוא חשב שאפשר לשבת מול דונלד טראמפ ומצלמות העולם ולהטיף לו מה הוא לא מבין.
התפרצות ספונטנית של טראמפ, כמו אותה התנהלות ספונטנית ומבריקה אחרי שניסו לחסל אותו לעיני המצלמות, או התפרצות מתוכננת מראש - ממש לא משנה בעיניי. השורה התחתונה שאני רואה פה היא אחת – וצריך להיכנס לראש של טראמפ כדי להבין אותו ולא רק לנתח את התנהלותו.
טראמפ הוא ווינר. נקודה. סימן קריאה! כשווינרים מסוגו מבינים שהמניה שבה השקיע כספים (אוקראינה) צונחת (במילים אחרות: מפסידה במלחמה), לאותו איש עסקים בשם טראמפ פשוט נגמר מלהשקיע בה. עם כל הכבוד לצדק העולמי, כמובן, טראמפ לא מוכן להיות חתום על כישלון.
וזה בדיוק מה שמטריד אותי. טראמפ נותן לנו, מדינת ישראל, גב אדיר. הנשיא טראמפ אומר שוב ושוב לעיני המצלמות שישראל צריכה להגן על עצמה, שהוא היה נוהג כך וכך לו היה ישראל. אני תוהה אם טראמפ לא בודק את גבולות האומץ של נתניהו כשהוא נותן לו את הגב האמריקאי המרהיב לחסל את אויבינו (וברוך השם הפסקנו עם משאיות האוכל לחמאסניקים).
טראמפ נותן לנו את הגב הגדול הזה כדי שננצח במלחמה, כדי שננחית מכות מוות על האויבים שלנו. ואם נתניהו לא יעשה זאת ממש בקרוב, הוא קיבל בשישי בערב הצצה לאן הוא (וכל מדינת ישראל) יסולק בבעיטה משפילה מהחדר של נשיא ארה"ב. ראש הממשלה נתניהו, לתשומת ליבך.
רק בשמחות
מתבקש שאכתוב על יום האישה. אבל מה לעשות שבא לי לכתוב על אהבה. מכירים את החבר הזה בעבודה שמשתף אתכם בחיי האהבה שלו? שאתם מעודכנים בכל פרט בכל דייט שהיה לו? ששמעתם ממנו כבר כאלה סיפורים על הרווקוּת, שאתם אומרים לעצמכם שתודה לאל שאתם נשואים? שהאירוע הזה מתפרס על פני שנים רבות? שאתם מאמינים בכל ליבכם שיהיה לו סוף מהאגדות? או לפחות ממש־ממש מייחלים לכמיהה שלו לאהבה להתממש?
כזה הוא דוד בעבורי. קולגה יקר, שבמשך שנים לא ויתר על אהבה, על אהבה מדויקת, על הנישואים לאחת שלו, ושהאמין כמוני שאהבה מעל הכל. השבוע זכיתי לרקוד בחתונה שלו, עם אהובת ליבו – שלי. דוד, שלא התפשר ולא נכנע לשלל יועצים, ניצח. איך לא? אהבה בסוף תמיד מנצחת.