שימו בצד את עמדתכם לגבי לעסקת החטופים, מפני שמה שייכתב כאן אמור להיות מקובל על כולנו. משום שגם מי שתמך בעסקה הזו, והיה מוכן לשחרר מאות רוצחים אכזריים כדי להחזיר את החטופים הביתה, חייב להסכים שהמציאות שבה מדינת ישראל מכריזה על עצמה כמקום היחיד בעולם שבו די לחטוף אזרח כדי להביא לשחרורם מהכלא של המוני טרוריסטים, היא מציאות נוראית. מה עושים כדי לשנות אותה? לכל אחד מאיתנו יש תשובה משלו, אבל זו לא סוגיה שאנחנו רשאים לטאטא בלי לעסוק בה בכובד ראש.
המחבלים ששוחררו מבתי הסוהר בישראל בשבועות האחרונים אחראים לרצח מאות ישראלים. כמה בדיוק? לא תאמינו, אבל קשה מאוד להשיב לשאלה הזו. כלומר, לממשלת ישראל ולרשויות הרלוונטיות שתחתיה יש נתונים, אבל אלה מוסתרים מאיתנו בכוונת מכוון. נכון, משרד המשפטים פרסם רשימה ובה מאות שמות של מחבלים, אבל רשימה כזו לא אומרת לאיש מאיתנו דבר. אין לנו דרך לדעת מי האנשים האלה, ואין לנו דרך לדעת מי קורבנותיהם. מדינה שמכבדת את עצמה לא מתנהגת כך. המחשבה שאפשר לחתום עם האויב על עסקה ולא לשתף את אזרחי המדינה במחיריה, בלתי נסבלת. ראש ממשלה הגון היה צריך להתייצב מול הציבור ולהודיע: "אנחנו מפרסמים היום את רשימת המחבלים שהחלטנו לשחרר, ומפרסמים לצידם את רשימת הישראלים שהם רצחו.
אנחנו משלמים מחירים כבדים, אנחנו לוקחים סיכונים גדולים, בעיקר על רקע הקביעה של ראש השב"כ, שלפיה 82% ממשוחררי העסקה הקודמת חזרו לטרור, אבל החלטנו לעשות את הצעד הזה, משום שלטעמנו התמורה מצדיקה זאת. חלקנו נקבל את ההסבר הזה, חלקנו לא, אבל כך היה נוהג ראש ממשלה שמכבד אותנו. קשה לתאר איזו טלטלה עברו השבוע בני משפחות שכולות ששמעו מאיתנו לראשונה שהרוצח "שלהם" שוחרר והם כלל לא ידעו. אחת כזו הייתה ח"כ לימור סון הר־מלך, שהמחבל שרצח את בעלה ופצע אותה שוחרר לפני כמה שבועות, ואיש לא חשב לספר לה על זה. מסתובבים בינינו המונים כמוה.
בהקשר הזה ממש צריך לומר מילה על תפקידם של אמצעי התקשורת, שבחרו גם הם שלא לתווך לציבור את העובדות, והוכיחו שוב שאי אפשר לסמוך עליהם. העיתונות הישראלית, כמעט כולה, ואני לא מגלה כאן סוד גדול, תומכת בהתלהבות בעסקה. ומהמקום הזה, כשהיא רואה את תפקידה להכשיר את הלבבות למהלך, היא בחרה להגדיל ככל האפשר את העיסוק בתמורה ולהעלים ככל האפשר את העיסוק במחיר.
הדרך אל הנתונים הללו הייתה קשה, והיא הצריכה עבודת נמלים מסובכת של ליקוט השמות, בזה אחר זה. חלק גדול מאוד מהקרדיט על העבודה הזו מגיע לאלחנן גרונר, ליוסי סרי ולאנשי הצוות של אתר הקול היהודי, שחפרו ברשימות המחבלים המשוחררים, ושחיטטו בכתבות עבר, באתרי חדשות, בפסקי דין ובארכיונים. נוכח האתגר ונוכח מאמצי הממשלה להקשות כמה שיותר ולשקף את המציאות כמה שפחות, מדובר היה במשימה מורכבת.
משכך, סביר בהחלט שלא הצלחנו להרכיב את הרשימה במלואה. ייתכן שישנם מחבלים שלא הצלחנו לאתר את השמות של חלק מקורבנותיהם. ייתכן גם שפה ושם גם נפלה טעות, ועל כך אני מבקש סליחה מראש. אם המדינה הייתה מפרסמת בעצמה את הנתונים שבידיה, הכל היה הרבה יותר פשוט.
ואחרי כל זה צריך לזכור שבדרך אל הרשימה הזו ספרנו אך ורק מחבלים משוחררים שאחראים לפיגועים שבסופם נרצח מישהו. לא ספרנו את המחבל שניסה להפעיל מטען באוטובוס ובגלל קצר חשמלי הפצצה שבידו לא הופעלה. לא ספרנו את מי שפצעו קשה יהודי, וזה ניצל בנס בזכות הרופא שבאמבולנס. לא ספרנו את מי שפיקדו על תשתיות טרור, ולא ניתן היה לייחס להם אישית רצח ספציפי. כאמור, אפשר להתנגד לעסקה, אפשר לתמוך בה, אבל אסור להתעלם מהמחירים שלה. הם זועקים מכל שם ושם.
התרעות פיקוד העורף