הטיול של דני קושמרו לפסגת החרמון הסורי קצת צבט לי בלב. ההשתלטות של צה"ל על הפסגה ביטלה את השיא של ג'בל קתרינה בדרום סיני, כפסגה הגבוהה ביותר שבה צה"ל הקים מוצב. נכון, לא היינו גיבורים, לא כבשנו כלום, כבשו את הפסגה לפנינו, אבל נזכרתי בג'בל ההוא, שהקדשתי לו כמעט שנתיים מחיי.
יש בג'בל קתרינה שתי פסגות, באחת גרה קתרינה, אישה שמאסה בבעלה ולא רצתה לחזור אליו, אז הוא סיכל אותה במאה השלישית לספירה. יש קאפלה על שמה, שבתוכה ראשה וכף ידה. את השאר הוא כנראה אכל, כי היה כעוס וגם רעב. בפסגה שנייה חיינו אנחנו, חלק מצבא הצ'וקומוקו שלנו מודל שנות ה־70, במוצב שהיה על פסגה בגובה 2,642 מ' – גבוה בכ־400 מ' מפסגת החרמון הישראלי, נמוך ב־175 מ' מהחרמון הסורי.
מה עשינו שם? כלום ושום דבר, בעיקר. הגעתי לשם באפריל 1978, אחרי שנה של קורסים בצה"ל, שבהם בעיקר למדתי לקח ואבדתי עצות. היו שם לקבל אותי "דייב" פרץ, שכבר היה ותיק ולימים יהיה החייל עם השהות הארוכה ביותר ב"שפיץ של השטן", כמעט שלוש שנים. היו גם איציק סלוק מירושלים, שהיה טצ"ן, ואלי זוהר מבאר שבע, שהיה כמוני, ז'תומרת עוד כלומניק. לימים הצטרף אלינו סגן אביאל.
המוצב עצמו היה שכפ"ץ חדיש, יחסית לסחורה שהייתה בצה"ל באותם ימים. שלד מפלדה, מכוסה בשכבות של אבן סלע, בתוך גדרות במבנה של טרסות. היו שם גם עמדות למא"ג ומקלעי 0.5. הכלים היו מנוילנים. בכמעט שנתיים ששהיתי שם, לא הסירו את הניילון אפילו פעם אחת. זה לא היה באחריותנו, אלא אחריות המילואימניקים ממחלקות חי"ר שהגיעו מדי חודש, אבל הם היו נורא עייפים ושבוזים מהג'בל.
מטרת האירוע הייתה לאייש תחנת ממסר והאזנה, בפסגה המאוישת הכי גבוהה במזרח התיכון. בקיץ היה חם, בלילות קר, בחורף ירד שלג והטמפרטורות ירדו עד למינוס 10 מעלות. לא היו לנו חתולי שלג להתנייע בהם, בניגוד למוצב בחרמון הישראלי. היה לנו נגמ"ש וקומנדקר לימים שאין בהם שלג, משאית ריו עם מכלי מים ו/או סולר לגנרטור, שאיתה ירדו כל יומיים להביא סחורה, נסיעה של כ־90 דקות למגמ"ס (מפקדת גזרת מרומי סיני), מרחק של כ־22 ק"מ.
המשמרות היו זוגיות, 12 שעות ביממה, שש בכל משמרת. 17 יום בשפיץ של השטן, ארבעה ימים בבית, הלוך וחזור בטיסה. היה בעיקר משעמם, אז העברנו את הזמן בהאזנה לפאנל התקשורת של בזק, שחיבר את אבו רודס ואת א־טור לעולם הגדול. ההאזנה, בלתי חוקית כמובן, לעובדים מאבו רודס, הייתה יותר מעניינת. שיחות של אזרחים, ביניהם הורים לילדים על מצוקות בבית, לעומת הסבבה־אגוזים שהייתה לגברים במדבר.
"אתה שומע? הילד לא קם לבית הספר. אני לא יודעת מה לעשות איתו".
"אז מה את רוצה שאני אעשה?"
"אולי שתדבר איתו, חשבת על זה?"
"טוב, בסדר. אדבר איתו כשאגיע לחופש".
"מתי זה קורה?"
"עוד שבועיים, אולי שלושה. זה תלוי במשמרות".
"אתה צוחק עליי, נכון?"
"ממש לא, זה המצב".
כך בהקשבה לשיחות כאלה העברנו את הזמן. היו גם שיחות של עובדים זרים, אבל לא ידענו אינגליט, אז התנתקנו. היו גם בדיקות קשר דו־שעתיות עם בח"א 29 שהיה בשארם א־שייח', באמצעות מוטורולה. "איך נשמע?", והבקרית הייתה מגיבה "חמש־חמש".
זו הייתה תעסוקה לסטלנים של הטבע. למטה במגמ"ס היה סגל הפיקוד. סא"ל מוסא עטייה, מילואימניק שחזר לשירות קבע אחרי מלחמת כיפור, אז כמו בשלכת נשרו עליו עלים של סא"ל. מוסא היה מדריך טיולים במקצועו, דיבר המון שפות. אז את מרב זמנו הפיקודי הוא הקדיש לתיירות שהגיעו למנזר סנטה קתרינה, והוא ליקט אותן לטיולים בסביבה. גם הוא בדק איתנו קשר מדי פעם, כדי להרשים את התיירות. אנחנו התרשמנו פחות.
סגן ברי סחרוף, כן ברי האומן הענק, היה קצין תחזוקה של הגזרה. הוא התמקד בעיקר בפריטה על גיטרה אקוסטית, בחיפוש אחרי האקורד האלוהי, ואף אחד לא הטריד אותו. צפינו בו מרחוק, בעיקר בשרשראות החרוזים לצווארו. אולי שם הוא כבר כתב את "כמה יוסי". היה לברי עוזר, נגד בקבע, שמעון, שאליו היינו פונים אם היינו צריכים משהו. בכל 22 החודשים שהייתי בג'בל, עד להחזרת סיני למצרים, לא ראיתי את ברי במוצב שלנו, אבל אני מבין אותו, השפיץ של השטן באמת טמטם אותנו.
היו גם שוברי שגרה. כמו גנרל, נספח זר מאוסטריה, שהתפגר בטיפוס על ג'בל מוסא, פסגה סמוכה שהייתה נמוכה יותר. אז התלווינו למילואימניקים, כדי להוריד את הגופה באלונקה, כי חסכו במסוק בשביל הגווייה. הוא היה גדול וכבד, באמת.
היו גם תיירים ותיירות שטיילו בשלג. אחת מהן הייתה צעירה הולנדית שהביאו אלינו. הרופא ממגמ"ס הורה לי לעשות לה אמבטיית פרפין, כדי לחדש לה את זרימת הדם, כדי שלא יכרתו לה את הרגליים, נעבעך. הג'מעה הביטה מסביב בעת שגזרתי ממנה את מכנסי חליפת השלג. אחרי התכה של קוביות הפרפין, התברר לנו שההולנדית שעירה יותר מעשיו, והעיסוי היה מפרך. אומנם פלומה בלונדית, אבל כולם ברחו מהמטבח. "איפה אתם, נבלות?", צעקתי, אבל הם אפילו לא ענו ובטח לא נראו.
היו גם משימות של תיאום כוחות אחרי אסונות. כמו תנועות נוער שהגיעו בחנוכה לטיולים בעין פורטגה ועין חודרה, שהוצפו בגלל סערות גשמים, כי כשהאחראים נכנסו לשטח, היו שמיים כחולים. חושבים שהטפשת הנגיפית החלה באסון נחל צפית? תחשבו שוב. מגיפת הטמטום בעם שלנו החלה הרבה לפני, אבל ממש הרבה.
כן, היינו יחידה של צ'וקומוקו. האלפיניסטים בטיול של דני קושמרו נראים הרבה יותר טוב. יש להם גם טבח פשששש... אני מקווה שגם הוועד למען החייל שולח להם תופינים בחגים, כי אנחנו לא ידענו שזה קיים, הגוף הזה שמצ'פר חיילים.
אוכל דווקא לא חסר לנו. היה לנו המון אוכל, כי התקן בחירום היה של פלוגה – ובצה"ל מאז הקמתו, לא משנים תקנים, כן? ראינו בתחקירים גם עכשיו, אחרי הטבח ב־7 באוקטובר. קיבלנו את כל הסחורה של מחלבות יטבתה, ארגזי ירקות ופירות שלא היה מה לעשות בהם, בלוקים אדומים של גבנ"צ ועשרות כיכרות לחם פרוס. האספקה הגיעה בימים ראשון־רביעי־שישי. השתמשנו בקושי ב־20% מהסחורה, את השאר היינו מעמיסים על הקומנדקר, יורדים מהג'בל למטה ומחלקים לבדואים בסביבה.
ידענו שהם מבריחים נשק, סמים, אמל"ח וכל מה שזז, אבל היינו ילדים טובים שחונכו על הרעב בביאפרה בסוף שנות ה־60 שבגללו אסור לזרוק אוכל. אז היינו צופרים ומאיטים את המהירות, וערימות של ילדים היו רצים לאסוף את הסחורה.
עוד לפני ההחזרה של סנטה קתרינה, אחרי החזרת א־טור, עברתי לנואיבה, ליחידה שפיקחה על נקודות הגבול עם המצרים. להם היו קמ"נים מקצועיים שדיברו עברית על בוריה, לנו היו כל מיני סלבס ודוקטורים מהאקדמיה שדיברו אינגליט וצרפתית ברמה גבוהה. יום אחד אספתי את דן סממה ודן בירון ז"ל, מהחוליה העורפית ברמלה. אחד היה רב"ט השני סמל, ונדרשנו לתת להם דרגות ייצוג של קצונה, סגן וסרן. הם רבו ביניהם מי יהיה הבכיר יותר. כן, כך היינו.
כשהגענו לנקודת הגבול, הם ראו שלמפקד המצרי במאהל ממול יש משרת. הם שאלו מה עם המשרת שלהם, עניתי להם שזה אני, אף שהייתה לי דרגה גבוהה משניהם. דן בירון ידע לבשל, אז הוא ביקש שאדאג לדגים לחריימה וגם בקבוקי בירה, כדי שיהיה מה לשתות על הבוקר. היינו פרטייה, אבל ב־ג־ד־ו־ל. השהייה של חודש איתם היא סיפור לסרט, לא פחות מ"גבעת חלפון". אבל אני לא אסי דיין, הלוואי שהייתה לי יכולת כתיבה של 15% מאסי. אבל אין לי, אז נשארתי רק עם הזיכרונות.
השבוע פורסמו עוד תחקירים של צה"ל ושב"כ על 7 באוקטובר. הם עברו כביסת יד, כביסה בהרתחה, מסיר כתמים ולבסוף ניקוי יבש וגיהוץ במגהץ אדים ענק, כמו במכבסות של הסינים בצ'יינה־טאון בניו יורק. ראש השב"כ, רונן בר, לא יכול להודיע לפקודיו בארגון שלא יפרוש עד שימונה לו מחליף הולם, לשיטתו. רשב"כ כפוף ישירות לרה"מ, במציאות כיום אבי האומה, לא להפך.
רונן קצת התבלבל, וזה לא מתאים בדמוקרטיה – גם כאשר היא רקובה ומרקיבה את עוגני השלטון, מושחתת, מסואבת, מקבלת החלטות ביטחוניות הרות גורל, גם על בסיס פוליטי ובעיקר הישרדות פוליטית של אבי האומה ובני ביתו, שלא מוכנים למציאות שלפיה תופסק להם הדולצ'ה ויטה.
הנשיא שלנו, האזרח מס' אחת, יצחק "בוז'י" הרצוג, ביקש בהחלפת הרמטכ"ל שהצבא לא יינזק בגלל פוליטיקה. הוא כנראה עלה ארצה לפני יומיים. צה"ל רקוב מפוליטיקה כבר עשרות שנים. כך היה, כך יהיה, רק בוז'י חי בבועה ורודה ואופטימית. הוא לא אומר לנו את האמת: הריקבון מפושט והִכה בכל. אם אחרי 17 חודשי מלחמה זו התוצאה בתחקירים שניהלו אותם חברים של הקודקודים, אז מותר להתבייש.
בתוכי אני יודע, כפוליטיקאי עם ניסיון של עשרות שנים, שהדרעק הפוליטי ימשיך גם בצבא. כי אם הרמטכ"ל החדש, אייל זמיר, רוצה להצליח, הוא חייב להדיח מאות מפקדים בדרגות שונות ולא רק במטכ"ל. אבל הוא לא יכול, כי אין מספיק מפקדים חדשים לאייש את התקנים. כן, אפשר וצריך היה לצפות מהרצוג לומר לציבור אמת בשעה קשה זו. אבל גם בוז'י הוא רק עוד פוליטיקאי, הוא חלק מהשיטה, הוא גם נהנה מרכזי ממנה.
מפאת כבודן של משפחות קורבנות הטבח וחללי מערכת הביטחון, כולל משטרה ושב"כ ועובדי ארגוני הצלה, אני נמנע אפילו מלהזכיר קטעים נבחרים. יש עיתונאים שזו התמחותם וזה תפקידם. שכול, אצל בני גילי בעיקר, הוא מקודש. זה ציווי שמלווה אותנו, מתחילת הציונות. האדמה כאן רוויה בדמם של חללים ונפגעי פעולות איבה.
אז לא מתווכחים עם משפחות שכולות, לא מכים הורים שכולים, לא מביכים אותם ולא מונעים את יומם באגם הדרעק, שהוא בית העם ולא רק ביתם של דיירי אגם הדרעק, בעת שהם דורשים ועדת חקירה ממלכתית. לא כולם מתייחסים לשכול באופן זהה. אמיר אוחנה, יו"ר אגם הדרעק, מ"מ הנשיא וטיפוס שטבע את האמירה המקוממת "אחריות אין פירושה אשמה".
לשיטתו, אוחנה משוכנע שהוא מורם מעם. אחריות בשבילו היא רק אמצעי לקבלת כבוד ויקר, גם כאשר ועדת חקירה קבעה במסקנותיה שהוא ואבי האומה אשמים באסון מירון. מה כבר קרה? נהרגו 45 בני אדם, כולל 13 ילדים? בשביל זה להפסיק את התפנוקייה האישית של הפמליה, רכב השרד, טיולים מיותרים לכל דבר ועיקר בחו"ל? אבטחה חשובה, כי הוא נורא חשוב, סמל שלטון מאמש־מאמש, שאוהב טקסים – אבל סולד ממחאה של משפחות שכולות ומשפחות של חטופים, כי זה מפריע לסדר במליאה או בוועדות של אגם הדרעק.
אוי ואבוי, המשפחות השכולות הפנו גב לאבי האומה בקומת האורחים! זה אסון לדרעק שהיה במליאה! לכן מותר לגרור ולהכות את רפי שטרית ששכל את בנו, ועוד נציגי משפחות שכולות. מה ז'תומרת הם רוצים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את נסיבות מותם של יקיריהם? מי הם בכלל שיפרו את הסדר של הדרעק עם החליפותים ועם העניבותים. זה היה אירוע מזעזע, שהוא "הבקרוב" של מה שלדעתי אוחנה וג'מעתו מכינים לנו כאן, שפריצים של דם ברחובות הארץ בקרבות בין אזרחים.
אגב, נורא, אבל ממש נורא מעניין אותי בכמה קהילות של תושבי עוטף עזה ביקר אוחנה ב־17 החודשים מאז 7 באוקטובר. וגם בכמה יישובים בצפון המופקר הוא היה. כי אחרי הפוגרום של מוסלמים באוהדי מכבי ת"א באמסטרדם, הוא התייצב בעיר על הבוקר. ייתכן שהוא היה ב־כ־ו־ל־ם ולא החמיץ אפילו אחד. אני, בכסילותי, חיפשתי אך לא מצאתי אזכור לכך.
ביום ראשון הלכתי לשבעה של שירי, אריאל וכפיר ביבס הי"ד במהרה בימינו, וגם של שאר החטופים שנרצחו בשבי. נקמה נדרשת מהר, זה הנוהל במזה"ת. כן, גם הרוצחים "הבלתי מעורבים" יודעים שהם לא ימותו בשיבה טובה, אז השאלות היחידות שמטרידות אותם, כנראה, הן מתי ובאיזה אמצעי הם משנים מצב צבירה מחי למת. אז להחזיר את כל החטופים, ולסגור חשבון.
השבעה התקיימה בכפר המכביה ברמת גן. בדרך שוחחתי עם חברה שכבר הגיעה לנחם את ירדן ביבס. "קוף, אל תיבהל. אתה תראה שם הרבה נשים צעירות שנראות יופי, עם מיטב המותגים, שחולמות לסייע לירדן להכיל את תקופת האבל", היא אמרה.
"תגידי, את נורמלית? הבנאדם איבד משפחה, את מדברת איתי על פיק־אפ של שכול? אין לך גבולות, הכל מותר?".
"קוף, אתה גם, בעצם אולי רק פרימיטיב, שלא מבין כלום, בטח לא נשים. זה הטרנד עכשיו, מה זה טרנד, אתה יודע? בכל מקרה, נשים יודעות. יש הרבה פנויות שהן בקטע. אם הייתי באה איתך, הייתי סוקרת לך כל אחת שהיא לא מהקיבוץ או קרובת משפחה. אתה לא מבין בזה, אז תסתום ואל תתווכח".
סתמתי. פגשתי שם לפי תיאום מראש את שימון "הגמד" ואת יוסי סתומיאן. יוסי מטפל באביו של ירדן, אלי, בהידרו־תרפיה, בכל הזדמנות שיש לאלי להגיע לגוש דן. כך הכרנו אותו בתקופה האיומה בחייו. אלי הוא איש אציל, על מלא. מנומס, שמר בכל התקופה האיומה על קור רוח, וחיכה. סתום או לא, אבל ערכים יש ביוסי, והרבה.
עמדנו שם לפני הכניסה לאולם, כי ביקשתי לעשן סיגריה. אני לא כל כך טוב עם אובדן ואף פעם לא יודע מה צריך לומר, גם בגילי. פתאום שימון זיהה בקהל הרב את אחת מהמשתתפות בעונה הנוכחית של ריאליטי מוכר. היא הייתה עם עוד חברה צעירה לידה. שימון אמר לי להיכן להביט, והיה לי פלשבק לשיחה עם החברה שלי, רק לפני כמה דקות. התמקדתי בסקירת שאר הנשים הצעירות, ואמרתי לעצמי שאולי היא צודקת, ואני באמת דביל. אבל לא סיפרתי לחברים כלום על השיחה.
נכנסנו פנימה, אלי וירדן לחצו ידיים והתחבקו עם המנחמים. הבטתי בירדן, איש צעיר, כחוש נורא עם עיניים גדולות ומבט עצוב. ניגשתי אליו, לחצתי את ידו, התחבקתי איתו ופתאום היה לי לחץ בשקדיות בגרון. אמרתי לו רק: "ירדן, תהיה חזק. כל מה שאומר יותר, יישמע דבילי לנוכח הסיטואציה שלך". הוא אמר "תודה לך, תודה על הכל". עניתי שאין על מה, שאני שמח שהוא חזר מהגיהינום, ופיניתי את הדרך לבאים בתור. למזלי, הרכבתי משקפי שמש כהים מאוד, אז לא ראו את הדמעות שנקוו בעיניים שלי.
יומיים אחרי שוחחתי בטלפון עם אלי ביבס. ירדן איבד את רעייתו וילדיו. בניר עוז הוא גר בשכירות, לא נשאר לו כלום. לא משפחה ולא בית מצויד כדי לפתוח בחיים של אחרי האובדן והשבי המסויט. כמובן שהוא יכול לחזור לצאלים, הקיבוץ שבו גדל וחי עד שעבר עם שירי לניר עוז. בהמשך הליך השיקום הוא יחליט היכן ירצה לחיות בתקופה הקרובה.
בשבוע הקרוב אמורה המשפחה, גם משפחות של שבים נוספים, להודיע על גיוס המונים כדי לאפשר לשבים את תחילת השיקום. רשויות המדינה יסייעו כספית, כמובן, אבל זה לא יספיק לשיקום ארוך טווח, לתקופה של שנים. אני מאוד מקווה שהציבור יתרום ביד רחבה לכל המשפחות שיפתחו גיוס המונים. אני משוכנע מעל כל ספק שהכסף ייאסף במהירות.
המשכנו לשבעה לזכרו של עודד ליפשיץ ז"ל, ממייסדי ניר עוז, באולם סמוך. עודד היה בעבר עיתונאי ב"על המשמר", ולא היה עיתונאי בשנות ה־80 ותחילת ה־90 שלא הכיר אותו. שאלתי את בניו אם הגיעו גם דיירים מאגם הדרעק. הם השיבו בחיוב, וציינו שהגיעו מכל המפלגות.
מאחור ישבה לבדה אלמנתו של עודד, יוכבד, שנחטפה איתו ב־7 באוקטובר, ושוחררה ביום ה־17 למלחמה. ניגשתי לשולחנה ואמרתי לה שאני מצטער על האובדן העצום שלה.
היא הזדקפה, אחזה בידי ואמרה לי: "אל תפסיק. אני קוראת ושומעת אותך. עשה כל מה שאתה יכול כדי לשמור על החטופים בשיח הציבורי". עניתי לה: "גבירתי, אני משתדל מאוד, אבל אני רק כתבלב שמתאמץ להציף את מצוקת החטופים והמשפחות. איני יכול להשפיע על דרג המחליטים".
היא הביטה בי ואמרה: "אז תצעק יותר חזק, הכי חזק שאתה יכול, ואני יודעת שאתה יכול חזק יותר, עד שכולם יחזרו". הבטחתי לה שאצעק חזק יותר וגם נוקב יותר.
יצאתי למדשאה, כדי לעשן. יוסי חיכה לי, שאל מה אמרה לי יוכבד. עניתי, "לא עכשיו, יוס. בוא נלך מכאן". פתאום הוא שאל אותי אם אני זוכר איך שימעל'ה הפסיד במשחק כדורסל ב"הישרדות" בפיליפינים לזמר שהשתתף איתו בתוכנית לפני יותר מעשור. התפוצצתי מצחוק מהסצינה ההיא. גם יוסי צחק וחיקה את התנועות של שימעל'ה מהאירוע ההוא.
שימעל'ה "הגמד" חבר אלינו, ושאל מדוע אנחנו צוחקים. סיפרתי לו. "אתם יודעים, אני לא מבין איך אני בכלל מסתובב עם דפוקים כמוכם", הוא אמר. "איך ומתי נפגע לי המוח עד כדי כך. תקשיב רון, מיוסי אין לי ציפיות, כי הוא שטותניק של הלייף. אבל ממך אני מצפה ליותר, בטח לא להיגרר אחרי הסתום הזה. על זה אתם צוחקים עכשיו, כשאנשים איבדו עולם ומלואו. מה נסגר איתכם?".
יוסי ענה לו: "חיפשתי איך להצחיק את רון, זה מה שעלה לי בראש. ידעתי שזה יגניב אותו"; ושימעל'ה הביט בנו ואמר: "בואו נלך מפה. אני לא עומד בזה".
הלכנו.
נ.ב.
שוב התעלמתי מהשטויות שעשו השבוע דיירי אגם הדרעק. ממירי "המחוננת", שהחליטה לתמוך בשבים עם ביטול אגרת רישוי, וואו. מניר ברקת, שכל יום שלו בגועליציה הוא אסון בהתהוות, שמגדיר אותו במעמד של "קבוק" כמו ניסים ואטורי, שלמה קרעי, מאי גולן, גלית דיסטל אטבריאן, טלי גוטליב ויואב קיש.
גם הגל של יו"ר האופוזיציה, יהיר לפיד, הגיע אל החוף. הבנאדם לא מפנים שהוא כבר לא כתבלב, אלא סמל שלטון. אבל כמו שנראה השלטון, כך נראים ונשמעים סמליו.
אין לחטופים ולמשפחותיהם על מי לסמוך ולהישען, זולת ד"ר מרים אדלסון, שתפעל בשבילם בבית הלבן. את מה שהיא עשתה בשקט בפחות מחודשיים, כל הערימה באגם הדרעק לא עשתה ב־17 חודשים, בהמון רעש.