מנהיגי מדינות ערב התכנסו השבוע בקהיר וקיבלו את התוכנית המצרית להצלת עזה. אין בה סודות ואף לא כותרות מפוצצות. היא אינה כופה על ישראל והפלסטינים דבר, אלא עוזרת להם לעזור לעצמם. התוכנית מציעה מכניזם פוליטי, כלכלי ומדיני, שבעזרתו יוכלו הערבים לצאת מן הסבך.

עיקרה של התוכנית הוא הקמה של ממשלת מומחים, אנשי מקצוע פלסטינים שייתנו מענה לאוכלוסייה וינהלו את מפעל השיקום. ממשלה זו תפעל בהסכמת חמאס ובחסות הרשות הפלסטינית. האו"ם והאיחוד האירופי יתמכו בה מדינית ויביאו מעט מן ההון הדרוש לראשית השיקום. המטרייה הזו תניע את המהלך החשוב מכולם - גיוס תרומות. משקיעים ומדינות יוזמנו לבנות ברצועה ולקבל את הרווחים. לפי הערכה עדכנית בקהיר, עלות השיקום היא 53 מיליארד דולר.

מדובר בעניין פנים־פלסטיני עוד לפני שהוא נועד לשרת את ישראל. לכן, פעלו המצרים במשך חודשים ארוכים להשיג הסכמה מחמאס ומהרשות הפלסטינית להקמת ממשלת המומחים. בחמאס סירבו להתפרק מנשקם, אבל ניאותו לוותר על השלטון. יש בכך רווח מבחינתם – העול הכבד של שיקום ודאגה לציבור הוסר מעליהם – אבל יש גם סיכון. ברגע שגוף מנושל מעמדת השליטה הוא עלול למצוא את עצמו במדרון חלקלק. במיוחד אם הוא בשיא חולשתו ואויביו רבים וחזקים.

הרשות התלבטה ארוכות אם לבוא בברית עם חמאס. שנאתה כלפיה רבה. אבל מדינות ערב תומכות מקיר לקיר בחזרתה לרצועה בעתיד. ישראל, לעומת זאת, אינה צד בתוכנית ולאורך חודשי ההכנה סירבה לשתף פעולה. המצרים עדכנו את עמיתיהם בירושלים מעת לעת. כאשר נשאלו אם תתפרק חמאס מנשקה, השיבו המצרים בתוכחה. את התפקיד הזה לקחתם אתם על עצמכם, וטרם השלמתם אותו.

"אם התוכנית תפעל, חמאס תתייבש מאליה בתוך כמה שנים", סבורים המצרים. בקהיר מניחים שאם השלטון לא יהיה בידיהם, ומנגנון התרומות יישלט על ידי הרשות, באופן טבעי הם יירדו מנכסיהם.

חמאס של ימינו חלשה מתמיד, אבל הנהגתה לא ויתרה. הרחק מן העין היא חותרת לרפא את פצעיה, להתחמש ולמלא את השורות. במדינות האזור נולד לה בסיס חדש – מאות אסירים משוחררים, בעלי ניסיון והיכרות טובה יותר עם ישראל. חלקם ודאי ירצו להמשיך ב"מקצוע". לצידה ניצבות גם ידידותיה. קטאר למשל, החותרת כל העת להצילה, טורקיה, וכמובן איראן.

הפתרון, באופן מפתיע, אינו בהכרח בידי חמאס אלא ברחוב העזתי. טיבה של אוכלוסייה בכל מקום, במיוחד אם היא מוחלשת, שהיא תלך אחרי מי שמעניק לה הגנה או רווחה. ארגונים כמו חמאס או חיזבאללה מספקים לציבור כתובת, פרנסה ומענה, ולכן זוכים לנאמנות. אם תצמח ברצועה חלופה שלטונית חזקה, שאפשר להישען עליה בסוגיות קיומיות, חמאס עשויה להידחק הצידה. בכוח המרד זה לא ילך, הציבור העזתי לא יקום ויקיא את חמאס מתוכו. זה ציבור מוכה וחלש, שעבר מלחמה קשה. אבל תהליך פוליטי חכם ומדורג עשוי להניב תוצאות.

גם אם צה"ל ימשיך לכלות את חמאס עד קץ, עדיין יגיע הרגע שבו תדרוש הרצועה משטר כלשהו. יש שלושה תסריטים לזהותה של הסמכות העתידית. היא עשויה להיות ישראל (שלטון צבאי, כמו זה שהיה נהוג עד 2005). אפשר כי תהיה זו הרשות הפלסטינית או בת דמות לגיטימית כמותה. ויש אפשרות שלישית, מסוכנת ובלתי רצויה: ארגון קיצוני אף מחמאס, למשל אל־קאעידה או דומיו. זהות השלטון חשובה, אבל חשוב יותר אופיו. ככל שיהיה זה שלטון יציב, דואג ומועיל, כך ילך אחריו הציבור ואיתו המשקיעים. האזור כולו יזכה ליציבות, והמדינות התורמות יסכימו לפתוח את הארנק. מנגד, שלטון שיתאכזר לציבור העזתי, ישמר את עוניו או יראה בו אויב, עלול לדרדר את הרצועה לאנרכיה. גם התורמים לא יבואו.

התוכניות לממשל צבאי ברצועה עלולות להתבדות. כבר השלטנו כוח "על מלא", ונוכחנו לאן זה הוביל. גם שלטון פלסטיני בלבד אינו ערובה ליציבות. הוא מבטא רק מחצית מהתמונה. המטרה שיש לחתור אליה היא שלטון סמכותי ומועיל ברצועה, שייטיב עם האוכלוסייה. כדי לכונן אותו דרושה תבונה מדינית, וצריך גם סבלנות. לישראל תפקיד מרכזי בכל תסריט שיקרה. ברצותה תחריב, וברצותה תבנה או תאפשר.

רוח חדשה בביירות

בשבוע שעבר הצבעתי כאן בזהירות על השינוי החיובי הנושב מביירות. היה זה אחרי שראש ממשלת לבנון הנכנס נוואף סלאם והנשיא החדש ג'וזף עוון, כל אחד בתורו, השמיע ביקורת נוקבת כלפי איראן וחיזבאללה.

עוון אמר לבכירים איראנים שהתארחו אצלו, כי חלפו הימים שבהם לבנון שימשה זירת מאבקים עבור מדינות אחרות. סלאם הצהיר כי ישאף להפוך את לבנון לארץ רודפת שלום ונטולת מנטליות תוקפנית. הביטוי הזה, מנטליות תוקפנית, כוון כלפי חיזבאללה, והוא נאמר בזמן רגיש. יומיים לאחר שהמחנה השיעי קבר ביגון רב את מנהיגו, חסן נסראללה.

אין מדובר במס שפתיים מצידם, אלא בהצהרת כוונות. השניים היו חותמים על הסכם שלום עם ישראל מחר, לו הדבר היה מתאפשר. שני מחסומים עומדים בפניהם. האחד הוא נוכחות צה"ל על אדמת לבנון. השני הוא חיזבאללה. למרות מצבה, תעמוד התנועה על רגליה האחוריות כדי למנוע כל התחממות כזו.

חיזבאללה של מרץ 2025 איננה זאת שהייתה עד לפני שנה ואפילו חצי שנה. היא ספגה מכה אנושה וטרם חזרה לעצמה. כמה אנושה המהלומה הזו אפשר ללמוד מהריאיון החושפני של ג'וואד נסראללה לערוץ אל־מנאר, ששודר ביום שישי שעבר. בנו של חסן נסראללה ישב לפני המצלמות וסיפר כי בחודשים האחרונים לחייו לא היה אביו האדם שכולם הכירו. מאז שלהי יולי, שבו הרג צה"ל את חברו לדרך, בכיר הזרוע הצבאית פואד שוכר, ועד מתקפת הביפרים, הלך נסראללה ושקע. לעיתים אף נהג לבכות. נסראללה נהרג בתקיפה של צה"ל ב־27 בספטמבר, עשרה ימים לאחר מתקפת הביפרים.

"כל מי שראה אותו אמר שלפני מתקפת הביפרים הוא היה אדם אחד, ואחריה אדם אחר", סיפר הבן, "הוא היה עצוב, כמי שאין לו חשק לדבר". מכרים שביקרו את אביו באותם ימים, סיפרו כי בצאתם הוא אמר להם שלום ושפת גופו הייתה נכאים, "בצורה מוזרה, כמו אחד שנפרד", סיפר ג'וואד.

השבוע, בקהיר, הופיע ג'וזף עוון בפעם הראשונה בבימה בינלאומית. כשאר המנהיגים סביב השולחן, נשא גם הוא נאום. הוא לא שכח את ישראל. הדגיש כי ארצו תפעל לסיים את הכיבוש בשטחיה. אבל את המנה העיקרית שמר שוב לאיראנים. ארצנו עברה מלחמות רבות, אמר, ולמדה מהן לקח. מהו הלקח הזה – הוא התנדב להסביר: "לבנון לא תהיה הפקר בשם מלחמות של אחרים. היא לא תהיה מטה פיקוד או תחנת מעבר לבחישה זרה. גם לא כתובת לכיבוש, להגמוניה או למנדט של אחרים; ולא תרשה לאיש מתוכה לצבור כוח על ידי זרים נגד בני הארץ, גם אם תהיה זו מדינה אחות או ידידה".

אם יש הגדרה במילון למדיניות האיראנית, נשיא לבנון ייצג אותה בדבריו. האיראנים התגאו פעם כי הצליחו להשתלט על חמש בירות ערביות. עוון החזיר להם באותו מטבע. "כאשר ביירות נכבשת, דמשק חרבה, בגדד כנועה, רבת עמון מאוימת וצנעא נכבשת – איש לא יוכל לטעון כי הדבר הזה יכול להציל את פלסטין".

במילים אחרות, הוא אמר: אל תעבדו עלינו, כבוד שליטי איראן, כי למען פלסטין אתם עושים את כל זה, שהרי מטרתכם האמיתית היא כיבוש והשתלטות. הוא לא אמר זאת מפורשות, אבל המסר ברור. לבנון של אחרי המלחמה לא תרשה זאת יותר.

דווקא בשפל שאחרי המשבר הכלכלי והמלחמה, שליטי ביירות רואים אור בקצה המנהרה. טבעת החנק האיראנית סביב צווארם, בסיוע בני בריתם מבית, התרופפה. עוון מבקש להחלישה עוד יותר, אבל ההצלחה בכך תלויה לא רק בו אלא גם במדינות המפרץ – אם ישקיעו בתוכנית השיקום של לבנון; גם במערב – אם יעניק לה חיבוק בכסף ובתמיכה מדינית; וגם בישראל – אם תדע להחליש את חיזבאללה בלבד, ותעניק לממשלה הישגים שיחזקו אותה בציבור.

לנו ולהם, אלה ימים של סיכון, אבל גם סיכוי.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]