נתחיל בחדשות הטובות: צה"ל לא נפל. לא, לצה"ל לא קורה מה שקרה, לדאבון הלב, למשטרה. אנחנו לא שם. לעולם אל תגיד "לעולם לא", אולי עוד נגיע, אבל אנחנו ממש לא שם. אם רב־אלוף אייל זמיר הוא אותו קצין שהכרתי לאורך שירותו המפואר, הוא לא ייתן לאף אחד להפיל את צה"ל. צה"ל הוא צבא העם, כך היה וכך יישאר. 

יש הרבה דברים לתקן בצה"ל וזמיר הוא האיש הנכון, בזמן הנכון ובמקום הנכון. כן, גם היותו שריונר תורמת לכל זה. הגיע הזמן שיגיע מישהו שגדל בחיל "מרובע" בהקשר הטוב. יחזיר את המקצוע הצבאי לקדמותו. את המקצועיות. את הענייניות. את כבודה של זרוע היבשה. את הטנקים. זמיר יעשה את זה. אנחנו צריכים לעזור לו.

דבר נוסף שאפשר לציין לחיוב הוא שלפחות עד רגע זה, אין קרב אמיתי בין הרמטכ"ל לדובר צה"ל. האירוע יצא משליטה נגד רצון שניהם. ככל הידוע לי, זמיר לא מתדרך (ישירות) נגד הגרי. ככל שידוע לי (וידוע), הגרי לא מתדרך נגד זמיר. מי שמכיר אותו יודע שהוא סולד מזה. אלא שההודעה יצאה, משום מה, ביום שישי. בחירת עיתוי שמעידה על כך שלרמטכ"ל יש כנראה יועצים אסטרטגיים שמבינים לו"ז של תקשורת. ומכיוון שמדובר בנושא נפיץ, זה הפך תוך כמה שניות לשריפת יער.

בתיאורים ש"הגרי הודח" יש מן ההגזמה. עם זאת, אם זמיר היה רוצה באמת את הגרי בצה"ל, הוא יכול היה להשאיר אותו. גם בלי דרגת אלוף מיידית. גם בתיאורים שמגיעים מן הצד השני ש"הגרי הצמיד אקדח לרקתו של זמיר" יש הגזמה. הגרי לא דרש דרגת אלוף מיידית. הוא ביקש ודאות. נדמה לי שמגיעה לו ודאות. הוא לא קיבל. אפילו את תפקיד התא"ל שזמיר מייעד לו הוא לא יודע. אז הגרי הבין את הרמז והחליט לפרוש.

החדשות הטובות פחות הן שהרמטכ"ל החדש, שזקוק לכל בדל של סיוע, מזל ותפילה כדי להצליח, מתחיל ברגל שמאל. על פי הערכתי, ולאחר בדיקה, רא"ל זמיר העדיף לא לצאת למלחמה על הגרי. יהיו לו, כנראה, קרבות ומלחמות משמעותיות יותר מול הדרג המדיני במעלה הדרך. הוא לא צריך את ישראל כ"ץ (בשמה של הפמיליה) ויעקב ברדוגו על הראש כבר ביום הראשון. ולכן הוא ניסה לעגל את הריבוע. הבעיה היא שטנקיסטים לא יודעים לעגל ריבועים. וזה ניכר. זמיר ניסה ללכת בלי הגרי, ולהרגיש עם. להיפטר מהעוגה (הגרי) ולהשאיר אותה שלמה. זה לא צלח.

יש סיבה להעריך שאלמלא האיום המאפיוזי ההוא של יעקב ברדוגו, בשידור חי, על שר הביטחון כ"ץ, האירוע הנוכחי כלל לא היה בא לעולם. תזכורת: העסקן/בחשן, שהוא גם המוציא והמביא של ראש הממשלה, ישב באולפנו ואיים במפורש על שר הביטחון: "אם היד של שר הביטחון ישראל כ"ץ תחתום על דבר כזה, אני חושב שזו תהיה הפעם האחרונה שהוא יהיה שר ביטחון במדינת ישראל מטעם ממשלת הימין, באותו יום". (המבטא הסיציליאני והעילגות, במקור).

האירוע, שמתווסף לכל הגערות והנזיפות וההערות מכיוונו של כ"ץ עצמו כלפי הגרי, יצר מציאות שבה לרמטכ"ל זמיר יש קוף על הכתף: כולם יודעים ש"הדרג המדיני" מצפה ממנו להדיח את הגרי. כולם יודעים שמישהו סימן את הגרי. אולי מפני שהוא פופולרי מדי, אולי מפני שהביע את דעתו פעם או פעמיים, אולי מפני שהיה שם ברגעים שבהם לאף אחד לא היה אומץ להיות שם. אז מבחינת זמיר עכשיו, לך תוכיח שאין לך אחות, ושלא קוראים לה יעקב ברדוגו.

מבחינת הגרי, האירוע פשוט וקל. עד היום, דוברי צה"ל מתחלקים לשתי קבוצות: אלה שקודמו לאחר התפקיד לדרגת אלוף ואלה שהוחלפו, לא קודמו ופרשו. הגרי מצא את עצמו במצב חדש. סוג של רובריקה חדשה. לא מקודם, וגם מתבקש להישאר. במילים של פוליטיקה, זה נקרא "נכנס לצינון". במילים צבאיות, זו הקפאה. הגרי לא רוצה להיות בהקפאה. זה לא מגיע לו. אם לא רוצים אותו, הוא מצדיע והולך הביתה. ככה פשוט. זה מה שהוא ניסה לעשות. ואז נפתחו שערי הגיהינום.

סוף השבוע היה סוער. הרמטכ"ל מצא עצמו בתוך מערבולת שלא תכנן מראש, אבל לגמרי חפר לעצמו. יועציו האסטרטגיים באשר הם פספסו כאן בגדול. גם הגרי נבהל מעוצמת התפרצות הרגשות הציבורית. לא צריך להיות נביא כדי להבין שהציבור הישראלי, שתלה בהגרי עיניים נואשות, דומעות, מקוות ומתפללות לאורך שנה וארבעה חודשים, ברגעים הכי קשים והכי מאתגרים, לא אהב את הצגת האירוע כ"הדחה". זו אינה הדחה. זה אי־קידום. זו זכותו הלגיטימית של הרמטכ"ל, אבל לצידה צריך להבין שאי אפשר יהיה למרוח אותה בריבת דובדבנים ולהגיש אותה בדרך אחרת. 

צריך להישיר מבט למצב ולהודות בו. הרמטכ"ל החדש לא רוצה להיכנס לשדה המוקשים הזה כבר בצעדיו הראשונים. יש לו מלחמה, יש לו שיקום צבא, יש לו מינויים, יש לו איראן, יש לו עזה ויש לו (אי) גיוס חרדים. עוד יהיה לו על מה לריב עם הממונים עליו. הוא לא רצה לריב איתם על הגרי. בראייה אסטרטגית, יש מצב שהוא צודק.

תא"ל דניאל הגרי הוא גיבור ישראל. לא רק בגלל מה שהוא עשה במלחמה, אבל גם. הוא היה איש במקום שבו היה מחסור בבני אדם. הוא לא צריך את דרגת האלוף כדי להיחקק לנצח כאלוף שלנו. זה הכל.