בזמן שחלק מתחקירי צה״ל על מחדלי השבעה באוקטובר ממשיכים להיחשף לתושבי היישובים בעוטף עזה ובמקטעים גם לציבור, חוזרת ועולה השאלה הגדולה שטרם קיבלה מענה: מה הלאה?
צה״ל הציג בפני המשפחות השכולות, הניצולים ותושבי יישובי העוטף שנפגעו תחקירים מפורטים המתארים לפרטי פרטים את השתלשלות האירועים – מי היה היכן, מתי התקבלו ההחלטות ומה היו התגובות. אבל בין כל הדיווחים על מה שתואר שקרה באותם תחקירים, מסקנות חשובות ביותר עדיין נעדרות – איך צה"ל משקם את אמון תושבי יישובי העוטף?
למעשה, לצד השמדת החמאס ושחרור החטופים, אחד האתגרים החשובים ביותר של אלוף פיקוד הדרום החדש, יניב עשור, ושל הרמטכ”ל הנכנס, אייל זמיר, אינו מול האויב, אלא דווקא למול הציבור. יש שדה מערכה נוסף וחשוב בו עליהם להיאבק - המערכה על אמון הציבור בצה”ל, ובעיקר אמון תושבי הדרום בצבא שאמור להגן עליהם ומפקדיו כשלו במשימתם. הדרך לעשות זאת היא בדוגמא אישית ובבניית מערך הפעלה בו גם התושבים לוקחים חלק.
בתחקיר שהוצג בכפר עזה, שני צעירים תושבי המקום שאלו את נציג צה”ל שאלה פשוטה אך נוקבת: “היית עובר לגור כאן? היית נותן לילדים שלך לגדול פה?” זו אינה שאלה תאורטית. זו השאלה שמעסיקה כל משפחה ששוקלת אם לחזור הביתה, כל קהילה שמתלבטת אם להיאבק על המשך קיומה בעוטף עזה. זו גם השאלה שמפקדי הצבא החדשים חייבים להשיב עליה – לא במילים, אלא במעשים.
לצד הפוסט טראומה מההשתוללות של חמאס ותומכיו בשבעה באוקטובר ומתוצאותיה, בכל שיחה עם תושבי העוטף עולה נקודה קריטית נוספת – החטופים שעדיין בידי חמאס. כל עוד חטופים נותרו בידיים רעות ברצועת עזה, השיקום אינו שלם. איך אפשר לדבר על חזרה לשגרה כששכניהם, חבריהם ובני משפחותיהם של התושבים כלואים בידי חמאס כבר קרוב לשנה? התחושה בקרב רבים היא שללא שחרורם, גם ההבטחות לביטחון משופר בעוטף אינן שוות דבר.
כדי להחזיר את הביטחון ליישובי הדרום, צה”ל לא יכול להסתפק בעוד חומת מגן, בעוד חטיבה נוספת ועוד מערכות התרעה מתוחכמות. תושבי העוטף ראו כיצד כל ההגנות הללו קרסו ברגע האמת. הם בצדק רוצים לדעת, מה ישתנה בפעם הבאה?
השבת החטופים צריכה להיות בראש סדר העדיפויות הצבאיות – צה”ל חייב להבהיר שהמשימה הראשונה במעלה היא החזרת החטופים ולפעול בעוצמה למען כך. בלי מחויבות אמיתית לכך ופעולות צבאיות נועזות מצדו לשחרור חטופים, האמון בין העם למערכת הביטחון לא ישוקם.
צה"ל לא אמור לקפוא על השמרים ולהמתין לעסקאות, הוא אמור ליזום תכניות ומהלכים באמצעים צבאיים ומודיעיניים העומדים לרשותו ולבצעם באישור הדרג המדיני. הציפיה מפיקוד הצבא החדש, שיצא מהשבלונות שכפה על עצמו הפיקוד הקודם, זה שכשל בשבעה לאוקטובר ואף לא הביא תוצאות ראויות בכל מה שקשור בחטופים ובהכרעת חמאס גם בהמשך המלחמה.
שינוי תפיסת ההגנה והלחימה – במקום מדיניות כוללת של ריסון וניהול סבבים בשגרה ומהלכי פשיטות בעת לחימה, יש לגבש תפיסה התקפית אמיתית שתמנע מחמאס להתאושש ולחזור למתווה האיומים הקודם. אם היעד הצבאי אינו חיסול מוחלט של היכולות הצבאיות של חמאס, אין שום סיבה שתושבי העוטף יסמכו שוב על צה”ל. צ'ק פתוח לביצוע מהנשיא טראמפ, כבר ניתן.
נוכחות קבועה של כוחות לוחמים בעוטף היא חיונית – לא עוד הסתמכות על גדרות, חיישנים וטכנולוגיה בלבד. הצורך הוא במוצבים מאויישים ע"י לוחמים. הכוונה היא לכוחות קרקעיים שמוצבים בשטח באופן קבוע, ומוכנות אמיתית לאירועי קיצון.
לצד זאת, אחד הלקחים החשובים מהשבעה לאוקטובר שניכר שטרם נידון מספיק ובאופן ראוי הוא מיידיות ההגנה שנעדרה ו/או לא הייתה בהיקף הנדרש למול עוצמת המתקפה. ברור שלצד הצבא יש להכין מערך אזרחי משמעותי ליום פקודה.
ליכולת של האזרחים להגן על עצמם בעצמם יש משמעות גדולה מאוד בחיזוק תחושת הביטחון. ראוי לשקול לצייד את המיומנים בשימוש בנשק, לאמן אותם ובעיקר, לגבש תורת הפעלה. לצד כיתות הכוננות, ניתן לאמן כיתות נוספות של תושבים שישמשו ככוח שיוכל להתערב מיידית, אם חס ושלום יתרגש עלינו אירוע דומה בעתיד. התפיסה הזו, ראוי לעניות דעתי, שתישקל בכל אזורי הספר של ישראל, יש מספיק אנשי מילואים מיומנים בציבור הישראלי.
צה”ל לא יכול לצפות שתושבי העוטף יחזרו לבתיהם אם גם בכירי הצבא לא מאמינים שזה בטוח. מנהיגות אמיצה משמעה שגם הקצונה הבכירה תהיה חלק מהמאמץ לשקם את האזור, להראות נוכחות ולשדר ביטחון אמיתי, לא רק בדיבורים. שיקום האמון באמצעות דוגמה אישית – זה יהיה מהלך מלא השראה אם הקצינים הבכירים יעברו להתגורר באזור, עם המשפחות.
אף מעבר לאמור, נוכחות המפקדים בגזרות עליהן הם אחראיים, תתרום גם לקיצור זמן הגעתם למקום בעת הצורך. אלוף פיקוד הדרום החדש אמנם גדל במושב מבטחים שבחבל אשכול, אך כיום הוא מתגורר בעמק חפר, מרחק נסיעה שבין שעה וחצי לשעתיים מהגזרה עליה הוא מופקד.
המבחן של יניב עשור ואייל זמיר לא יימדד רק בקרבות הבאים מול חמאס, אלא ביכולת שלהם להוכיח לתושבי העוטף שהם לא לבד. אם תושבי כפר עזה, נחל עוז, שדרות, בארי ויתר יישובי הדרום ירגישו שהצבא באמת מחויב להגן עליהם, שהם יכולים לגדל שם ילדים בלי לפחד מהאסון הבא – זו תהיה ההצלחה האמיתית.
אבל אם בעוד שנה ושנתיים אותן שאלות עדיין יישאלו, אם עדיין תרחף עננה של ספק מעל ראשי התושבים, אם החטופים לא ישובו והביטחון לא יהיה מוחלט – הרי שגם ההצלחות הצבאיות בשדה הקרב לא יספיקו. המשימה הגדולה ביותר של צה”ל היום, היא לא רק לנצח את חמאס – אלא להחזיר את הביטחון הפנימי של אזרחי ישראל, ובפרט של מי שנושא את הצלקות הכבדות ביותר מהשבעה באוקטובר.