הקושי הגדול בהתמודדות עם הפרובוקציות הזועמות, שנועדו להסיט את תשומת ליבנו, הוא ביכולת הפוחתת לקלוט את התמונה הגדולה. לאזרח הממוצע זו משימה בלתי אפשרית כמעט. גם לאזרח המעורה והמעורב המשימה אינה פשוטה כלל.
העובדה שראש השב״כ צריך להתפטר במדינה עם נורמות ערכיות אינה קשורה לגזלייטינג הזה. במיוחד כשהגזלייטינג מגיע מאדם שלא השלים שירות צבאי מימיו, וישב בתפקיד ביטחוני בממשלה שבמשמרתה התרחש האסון. לא רק שהוא יודע טוב יותר מראשי מערכת הביטחון מה צריך לעשות למען ביטחון ישראל, הוא קורא להם להתפטר, כשהוא עצמו לא חולם לעשות זאת. כמה חשוב, אם כך, להפריד בין שני הדברים הללו. ראש השב״כ צריך להתפטר, אך אין באמת צורך בקמפיין הכפשה כדי שהוא יעשה זאת.
לכן גם מודבקים לראש השב״כ דברים שמעולם לא אמר. הוא מעולם לא דרש למנות את מחליפו, וגם לא התנה את התפטרותו בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. הוא רוצה להתפטר בזמן שמתאים לו, ככל הנראה אחרי השלמתה של עסקת החטופים. אבל מבחינת המסכלים, חשוב להדביק לו מגוון תכונות רעות כדי שייתפס כנבל.
בנוסף, למען הסרת האחריות מעצמם, בדרג המדיני מוכנים לשלם בפגיעה בחוסן הלאומי הפנימי, שתלוי באמון הציבור בכוחות הביטחון. על פי סקר חדשות 12, רק 53% מהישראלים נותנים אמון בשב״כ. על פי סקר המכון למדיניות העם היהודי, 55% מביעים אי־אמון בצמרת צה״ל, ו־74% מביעים אי־אמון בממשלה. כלומר, מנהיגות נלוזה היא עיסוק בפגיעה באמון במערכות הביטחון, כדי שאי־האמון בממשלה ייראה פחות נורא.
התרעות פיקוד העורף