הקושי הגדול בהתמודדות עם הפרובוקציות הזועמות, שנועדו להסיט את תשומת ליבנו, הוא ביכולת הפוחתת לקלוט את התמונה הגדולה. לאזרח הממוצע זו משימה בלתי אפשרית כמעט. גם לאזרח המעורה והמעורב המשימה אינה פשוטה כלל.
קחו לדוגמה את הקמפיין נגד ראש השב״כ. מצד אחד, ל־64% מהישראלים, על פי סקר חדשות 12, ברור שראש השב״כ צריך להתפטר בשל חלקו באחריות לאסון 7 באוקטובר. אחד מאותם 64% הוא ראש השב״כ עצמו, שכבר אמר שיממש את אחריותו ולא יסיים את הקדנציה. אבל השאלה היא אם טרום התפטרותו, ראש השב״כ צריך לעבור קמפיין הכפשה מתוקשר.
שר האוצר בצלאל סמוטריץ׳ אמר השבוע שראש השב״כ ״עושה סיכול ממוקד למושג האחריות האישית, ומתבצר בכיסא בצורה לא דמוקרטית״. המשפט נאמר בישיבת הסיעה של מפלגתו, שבמרבית הסקרים אינה עוברת את אחוז החסימה, ואינה באמת מייצגת את מגזר הציונות הדתית, על אף שהיא נקראת בשמו. יותר מכך, זהו אותו סמוטריץ׳ שמיד אחרי האסון אמר: “יש לנו יממות ספורות של לגיטימציה עד שיתבררו הממדים. עוד 48 שעות יקראו לנו להתפטר“. מה שנקרא, שיעור מבוא לגזלייטינג במיטבו.
העובדה שראש השב״כ צריך להתפטר במדינה עם נורמות ערכיות אינה קשורה לגזלייטינג הזה. במיוחד כשהגזלייטינג מגיע מאדם שלא השלים שירות צבאי מימיו, וישב בתפקיד ביטחוני בממשלה שבמשמרתה התרחש האסון. לא רק שהוא יודע טוב יותר מראשי מערכת הביטחון מה צריך לעשות למען ביטחון ישראל, הוא קורא להם להתפטר, כשהוא עצמו לא חולם לעשות זאת. כמה חשוב, אם כך, להפריד בין שני הדברים הללו. ראש השב״כ צריך להתפטר, אך אין באמת צורך בקמפיין הכפשה כדי שהוא יעשה זאת.
גם הרמטכ״ל היה צריך להתפטר, והוא היה עושה זאת גם ללא קמפיין ההכפשה שעבר. גם שר הביטחון היה צריך להתפטר, עם ראש הממשלה ושאר שריה. אך שר הביטחון פוטר לא בשם הערכיות והאחריות, אלא בשם הסיכול הממוקד שלו, שהגיע לפני הסיכול הממוקד של הרמטכ״ל, שהגיע לפני הסיכול הממוקד של ראש השב״כ. מטרת הסיכול הסדרתי היא לגרום לחלק מהציבור לחשוב שבכך נעשה ״תיקון״, שבכך נלקחה ה״אחריות״ ושבכך הושלמה המלאכה. זה הכל.
לכן גם מודבקים לראש השב״כ דברים שמעולם לא אמר. הוא מעולם לא דרש למנות את מחליפו, וגם לא התנה את התפטרותו בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. הוא רוצה להתפטר בזמן שמתאים לו, ככל הנראה אחרי השלמתה של עסקת החטופים. אבל מבחינת המסכלים, חשוב להדביק לו מגוון תכונות רעות כדי שייתפס כנבל.
אין פלא שראש השב״כ לשעבר, יורם כהן, קרא לתופעה הזו ״מנהיגות נלוזה״. מנהיגות נלוזה היא השלכת האחריות על אלה שכפופים לך, כדי לא לקחת אחריות בעצמך. מנהיגות נלוזה היא השקעת אנרגיה בהכפשה של אנשי ביטחון ישראלים. מנהיגות נלוזה היא פגיעה שיטתית בביטחון המדינה. הרי אויבי ישראל שמחים לראות את כוחות הביטחון מוכפשים בידי הדרג המדיני – זה ממש חוסך להם עבודה.
בנוסף, למען הסרת האחריות מעצמם, בדרג המדיני מוכנים לשלם בפגיעה בחוסן הלאומי הפנימי, שתלוי באמון הציבור בכוחות הביטחון. על פי סקר חדשות 12, רק 53% מהישראלים נותנים אמון בשב״כ. על פי סקר המכון למדיניות העם היהודי, 55% מביעים אי־אמון בצמרת צה״ל, ו־74% מביעים אי־אמון בממשלה. כלומר, מנהיגות נלוזה היא עיסוק בפגיעה באמון במערכות הביטחון, כדי שאי־האמון בממשלה ייראה פחות נורא.