אמא שומרת: מאחורי השטן המחייך מסתתרת אישה שמנסה לא להתפרק | מרסל מוסרי

יום שבת, לפני שבוע, רכשתי בספונטניות זוג כרטיסים לי ולגפן לאיזו מסיבת פורים גדולה ביגור. מכיוון שזו לא המסיבה המרכזית בגן שלה, לא "בזבזתי" את התחפושת הראשית שלה (שלגייה, אם זה עניין אתכם) והורדתי מהמדף העליון בארון את שקית התחפושות שזרקתי לשם. פשפשנו יחד ומצאנו תחפושת חדשה לגמרי של שוטרת, שרכשתי לה בשנה שעברה ושכחנו שהיא קיימת, וקשת אחת של שטן. "מעולה, הנה יש לנו שתי תחפושות", אמרתי לה "את שוטרת", אמרתי, "ואני שטן".

גפן התלהבה, רצה אל חדר המשחקים שלה והביאה משם אקדח צעצוע שיש לה. לא נעים לי, אבל הוא נראה אמיתי ממש, רכשתי אותו בהתקף חרדה אחרי 7 באוקטובר והנחתי שכך אוכל לשקר למחבלים אם יקרה מצב שבו יפרצו לי הביתה. אין לי מושג איך אנשים תופסים ממני דמות אינטלקטואלית ומשלמים לי כדי להרצות בפניהם, אבל זה כבר לטור אחר.

"אני אהיה שוטרת מעולה", היא אמרה לי, חשבה רגע והוסיפה, "אבל, אמא, את מי אקח לכלא?". לא ידעתי מה לענות לה, הרי אנחנו כזו מדינה שקטה, נעימת הליכות, כל אחד פה הוא אפיפיור קטן, וכולנו לובשים לבן פן נפגום בטוהר המידות של עצמנו. אז הקרבתי את עצמי.

בבוקר אותה השבת ארזתי לנו תיק עם קופסאות ובתוכן קציצות ואורז שהכנתי, שקית עם מלא חטיפים וכמה ממתקים, בגדים להחלפה וכסף ונסענו אל מסיבת הפורים. האמת היא שהצנעתי את זה, לא העליתי תמונות לרשתות החברתיות ולא ממש סיפרתי למשפחתי על כך. אנחנו עוד לא בשלושים לאבל מאז פטירתה של אמי, וללכת למסיבה זה לא דבר שנהוג או מקובל.

למען הכנות, גם ביום השני של השבעה עשיתי מעשה שלא ייעשה, הכל היה לי צפוף מדי, פגשתי אנשים שהחזירו אותי לתקופות חסרות ביטחון בחיי, או כאלו שלעגו למשקלי כשהייתי ילדה בת כלום וחצי - ולא יכולתי לשבת לצידם. כך שהלכתי מהבית שהיה של אמי, הבטחתי שאחזור בקרוב ולא חזרתי.

ביקשתי מחברות שירכשו עוגיות, שתייה, כיבוד וישבתי בביתי. בערב טלפנה אליי אחותי הקטנה והיא בוכה ובקושי מדברת. "אני צריכה אותך איתי", אמרה לי. בתוך רגע שבתי לשם וחיבקתי אותה. נשכתי הרבה שפתיים וחרקתי הרבה שיניים, אבל אמי הייתה רוצה שנהיה קרובות בעת ההיא, ומעולם לא עזבתי את אחותי, אז בטח שלא עכשיו.

במסיבה ההיא, ביגור, שוטרת קטנה אחזה בידה של שטנית גדולה ויחד קפצנו בטרמפולינה, השתתפנו בסדנה להכנת שיקויים בכל מיני צבעים, רקדנו עם עוד ילדים ומבוגרים מחופשים וישבנו לאכול יחד. בכל פעם שגאו בי הדמעות, בפרט כשראיתי שם סבתא וילדה משתעשעות, עצרתי את עצמי או שסובבתי מבטי וידעתי שאמי הייתה ועודנה, גם ממושבה במרומים, גאה על האמא שהפכתי להיות.

ולמעלה מכך, לא רציתי שגפן תראה אותי בוכה. לא מזמן צפיתי באיזה סרטון ביו־טיוב שבו אמא אחת נשברה. מותר לאמהות להישבר, אבל לא על זה היה הסרטון, היא פשוט תזמנה (כן, עם סטופר שהופיע על המסך) כמה זמן חולף מהרגע שבו הורידה דמעות ובכתה, עד הרגע שבו שם לב לזה תינוקה בן השנה וחצי. כשהבחין, אחז בלחייה של אמו ובין ידיו הקטנות והשמנמנות התפרקה שוב.

רוב התגובות שיבחו אותה על האמא שהיא, וחיזקו את זה שמותר לבכות ליד הילדים שלנו. אבל בין זה לבין לשים סטופר, להעלות את הרגע האינטימי הזה לכל העולם ולגרוף לייקים על חשבון תינוק קטן, יש מרחק עצום. נדירות הפעמים, אם בכלל, שבהן גפן ראתה אותי בוכה. היא יודעת שגם לאמא כואב וגם לאמא עצוב לפעמים, אבל לא אתפרק לידה, העולם הזה כבד כל כך גם ככה, אין סיבה שגם העוגן העיקרי של הילד ייעלם פתאום.

אחרי שאכלנו גלידה וקנינו עוד כמה שטויות, החלטנו לחזור הביתה. השמש כבר החלה לשקוע, והתבקשתי להתייצב בשבע בביתה של אמי ז"ל לערב חגיגי עם הפרשת חלה לעילוי נשמתה, שאותו ארגנה אמילי אחותי. רגע לפני שיצאנו הביתה, הלכנו אל השירותים, שם הייתה מישהי מחופשת ונלהבת מדי, אולי שתתה דרינק אחד יותר מדי, אולי הייתה זו הרצפה הרטובה, אני לא יודעת. כך או כך, כשיצאה מהשירותים היא מעדה, החליקה, חיפשה במה לאחוז והפנים של גפן היו הכי קרובות אליה, כך שמעדה על בתי הקטנה ושרטה את פניה.

אני לא יודעת מה זה הדבר הזה שיצא ממני באותו הרגע, ידוע לי שאני חרדתית בכל הקשור לגפן, אבל צרחה כזו לא נשמעה ביגור שנים לדעתי. גפן בכתה מבהלה, ואני בטוחה שגם מהבהלה שלי, השריטה על פניה דיממה, וכל הנשים בשירותים רצו אחריי אל הכיור ועטפו אותי. גם האישה שמעדה על בתי ושרטה אותה עמדה שם וביקשה אלף סליחות, גם היא התחילה לבכות.

לא ראיתי אף אחת, אף שהערכתי מאוד את עזרתן, אמרתי להן "תודה, תודה, הכל בסדר". שטפתי את פניה, בדקתי שציפורן האישה הזרה לא נכנסה לה לעין וחיבקתי אותה חזק. כובע השוטר נפל על הרצפה המלוכלכת, בגדי השטן נרטבו, וכל האיפור ירד. בדרך חזרה הביתה העברתי את הבוסטר שלה אל הכיסא שליד הנהג וקשרתי אותה, היא רצתה אותי, ואני מילאתי את הבקשה הזאת, אחזנו ידיים והשמש שקעה.

בערב, כשנרדמה במיטתה, אחרי אמבטיה ארוכה וסיפור, הרגשתי את הגוף שלי בוגד בי. שרף לי, פיזית, בכל מקום אפשרי, עלתה בי בחילה וגוש בגרון. הבייביסיטר הגיעה, אמרתי לה שאם תרצה, יש אורז וקציצות במקרר ונסעתי אל הפרשת החלה. במעלית לחצתי על קומה 8 וכבר בקומה 6 שמעתי את קולות הנשים שהגיעו, לחצתי מהר על קומה 7 ויצאתי בה. היא הייתה חשוכה, לא הדלקתי את האור, התיישבתי על הרצפה, אחזתי את ראשי בין ידיי ובכיתי.

פעם, כשהייתי ילדה, אמר לי אבי שאסור לבכות במוצאי השבת, כי הנה, שבוע חדש לפנינו, מלא בשמחה, אפשרויות וברכה, צריך לשיר, להריח בשמים ולשתות כוס של מיץ ענבים. באמת, כך היה רוב חיי, לא העזתי לבכות בצאת השבת. אבל עכשיו היה זה חזק ממני. שכנה אחת, מבוגרת, בערך בגילה של אמי, יצאה מביתה עם שקית אשפה בידה. כשראתה אותי נבהלה וסיננה "שמע ישראל". קמתי מיד וסידרתי את בגדיי. "סליחה", אמרתי.

היא הניחה את השקית על הרצפה. "את הבת שלה?", שאלה וסימנה עם פניה לקומה למעלה. "נכון", עניתי. היא נכנסה אל ביתה, הביאה כוס מים ונייר טישו, נתנה לי, שתיתי ונכנסנו שתינו אל המעלית. "תלחצי 8 קודם", אמרה לי, "אני לא ממהרת". ביציאה מהמעלית הבטתי בה, היה זה מעשה החסד הראשון שעשו עימי זה זמן רב.

"תודה, שבוע טוב", בירכתי אותה. "תהיי חזקה", אמרה לי, "הוא ייתן לך כוחות, אל תדאגי". יצאתי מהמעלית ונכנסתי אל הפרשת החלה. אחותי הייתה שם, כשראתה את פניי, ניגשה אליי והתחבקנו, בדיוק כמו שאמי הייתה רוצה.