בעשור החמישי לחיי: אני עדיין רוצה לקשקש על טפסים | טליה לוין

השבוע החיים הפגישו אותי שוב עם העובדה המרה שאני מבוגרת. לא מבוגרת זקנה, כמו שנוטים להדביק את המילה הלא נכונה בעליל הזאת לאנשים שחצו גיל מסוים, אלא יותר במובן של אחת שחייבת להיות אחראית לכל מיני דברים של “גדולים". זה תמיד מפתיע אותי, כי גם בעשור החמישי לחיי אני עדיין שואפת להיות הילדה הקטנה שהולכת עם אבא שלה לבנק רק כי זה מגניב, או יושבת איתו בתור באיזה משרד, מקשקשת על ניירת אקראית של משכנתאות ועושה את עצמי מאזינה ומבינה בעניינים שקשורים לריביות.

ואכן, גם היום אני לא אוהבת להביט לאחור כשיש איזה עניין בירוקרטי ולגלות שאף אחד מלבדי לא הולך לעשות את זה עבורי. אני רוצה לשבת בבנק ולקשקש בטושים על טפסים אינסופיים עם פונט קטן ובלתי קריא, לקפל אותם בצורת סירה או מטוס ולהשליך לפח. אני בטח לא רוצה לחתום עליהם, לקרוא את הכוכביות הקטנות, ולגלות שגם עם משקפיים אני לא מצליחה. ובוודאי שלא לקחת אחריות על מה שחתמתי.

הסיפור הזה מתחדד במיוחד כשיש רצף של משימות המכונות “סידורים" - בעיקר מול רשויות, בנקים, כל מיני דברים שצריך לטפל בהם וכל הג'אז הזה. אז אני מגלה על עצמי דברים שלא תמיד נעים לי לגלות. למשל, שאני טיפוס לחוץ ומפוחד בכל הנוגע לענייני חוק וסדר, שחייבת לעשות הכל בזמן, לפי הספר, בלי טיפת שובבות טבעית שיש לי בתחומים אחרים בחיים. בכל הנוגע לסידורים, אני הופכת לפוץ יקי משנות ה־60, שבטח קישון או חנוך לוין כתבו עליו איזו דמות.

עוד דבר שגיליתי הוא הנטייה שלי להאדיר שלא לצורך פקידים ונותני שירות במוסדות כאלה ואחרים, כאילו היו אלוהים חיים שירדו לאשנב, ולא אזרחים בעצמם שנתונים תחת מכבש המטריקס.

כבן אדם משימתי מייסודו, תמיד קינאתי במי שחשבונותיו וענייני הניירת שלו מפוזרים בצלחת הזאת של ה"כל טוב", עם הגומייה והמפתח שאף אחד לא יודע מה הוא פותח - שיש בכל בית בישראל על שולחן האוכל. או באלה שמדביקים את הטפסים תחת מגנטים ותמונות מאירועים על דלת המקרר. התמונות האלה, שנתקלים בהן בכל פעם שפותחים את המקרר כדי להוציא חלב, מזכירות ימים יפים של פעם. “וואו, תראי איך נראיתי ב־2007", “ולא ייאמן איך כולנו היינו שמחים ב־2019", עוד לפני שידענו מה צפוי לנו בשנים הבאות.

אני לא יודעת מי אתם, אלה שנוטים לדחות ולדחות עד לרגע האחרון ולהתראה השנייה והשלישית לפני הקנס, אבל אני רוצה ללמוד מכם. כי גם כשאני מנסה לדחות משימות ומטלות ביום־יומיים, משהו בתוכי לא נותן לי מנוח.

מפליא אותי לפעמים הפער הבלתי נתפס בין המחויבות הבלתי מתפשרת של רובנו, אני מניחה, להיות אזרחים טובים - לשלם חשבונות ומיסים בזמן, להפריד אשפה, להוציא זבל רק בימים המותרים, לדאוג לסביבה, לשכונה ולחברה, להתנדב, לעזור - לבין המחויבות של המדינה כלפינו לאורך השנים. לפעמים אני שואלת את עצמי אם זו מערכת יחסים חד־צדדית, שבה אנחנו רודפים אחרי הצד השני כדי ש"יאהב" אותנו, או שמדובר במערכת יחסים מתעללת, שצריך לצאת ממנה, אבל אי אפשר - כי יש אהבה, יש רגשות, יש משפחה, ומי יאהב אותנו ככה שם בחוץ?

אני מזכירה לעצמי שזה לא קורה הרבה. שלמזלי, הצלחתי לארגן את כל ה"סידורים של הגדולים" כעניין רבעוני, ושאני משתדלת להימנע ככל האפשר ממגע שלא לצורך עם אנשי “אשנב" למיניהם. נמנעת משיחות טלפון, משאלות שלא מתחשק לי לענות עליהן. מנסה לפתור את הטנטרום של הילדה בת ה־6 שבתוכי, שרוצה רק לשכב על הרצפה ולצרוח בכל פעם שהיא מגלה שעוד גוף גונב לה עמלות אף על פי שהבטיח שלא יעשה את זה יותר. לפחות אפשר לדבר עם מישהו באפליקציה - לרוב זה בוט נחמד מדי, שלא מבין עניינים מורכבים או רגשות, אלא בעיקר התניות ברורות.

אם כי כבן אדם שכותב, קצת קשה לי עם בוטים. רובם מוציאים פלט־קלט לא קריא ולא ברור, שלא עוזר לאף אחד. מצד שני, מה ההבדל בין פלט־קלט לא נהיר של בוט לבין ההצהרה על פטור מתשלום אגרת רכב לאנשים שהיו שנה וארבעה חודשים בתוך מנהרה בעזה? לכו תבינו.