רונן בר עומד כמעט לבדו בקרב הזה. הוא וגלי בהרב-מיארה. זה, פלוס מינוס, מה שנותר משומרי הסף של הדמוקרטיה הישראלית. בר ניצב שם בודד, מול מכונת הרעל והעוצמות של דיקטטור שנמצא בעיצומו של בולמוס "נאמנות", מסע טיהורים נרחב, עריפת ראשים לרוחב כל החזית וסימון כל מי שעלול לעכב את הפיכתה של ישראל מדמוקרטיה לדמוקטטורה.
הערב למדנו שנתניהו הוא, שוב, קורבן. הפעם זה ״סחיטה באיומים״. הסוחט והמאיים הוא נדב ארגמן. בפעם הקודמת שנתניהו התלונן על ״סחיטה ואיומים״ זה היה ״פוליטיקאי בכיר בליכוד שמוקף חבורה של עבריינים״. תרגום: דוד לוי ואנשיו, ביניהם יעקב ברדוגו. כמו שהיתה ״סחיטה באיומים״ אז, כך יש גם היום.
תזכורת: התברר שבניגוד להתבכיינותו של נתניהו בשידור חי בטלוויזיה שדוד לוי ואנשיו סוחטים אותו כדי שיפרוש מהמירוץ לראשות הליכוד, באמצעות קלטת ובה ראיות מרשיעות לרומן שקיים מחוץ לנישואים, לא הייתה קלטת, לא היה רומן, לא הייתה סחיטה. עד שכל זה התברר, הסיפור נשכח. ועל זה נתניהו בונה. בדיוק על זה. על הזיכרון הקצר שלנו. כאז, כך עכשיו.
הסיפור פשוט: לשב״כ יש עוצמה אדירה וכלים מתוחכמים. הם אמורים להיות מוקדשים אך ורק למטרה אחת: בטחון המדינה. השתלטות פוליטית על השב״כ, באמצעות מינוי אדם עם חובת נאמנות למשפחת נתניהו ולא למדינת ישראל, עלולה להפוך את השב״כ לכלי פוליטי. כן, בדיוק כמו במדינות טוטליטריות כמו ברית המועצות, צפון קוריאה, סוריה של אסד ואיראן של חמינאי. פעם זה נשמע דמיוני. היום זה נשמע הגיוני.
יש כאן ממשלה שחתומה על אסון ה-7 באוקטובר מלא-מלא, אבל מסרבת לקבל אחריות, מסרבת להרכין ראש ומסרבת להתנצל בפני האזרחים שהפקירה. הממשלה הזו, בהנהגתו והשראתו של האחראי הראשי העומד בראשה, מטהרים עכשיו את מערכות הבטחון, השירות הציבורי וכל מה שלא מתיישר עם המצב החדש. הממשלה הזו מחדשת את ההתקפה על בית המשפט העליון והדמוקרטיה, על סטרואידים.
לא עולה בדעתם למנות ועדת חקירה ממלכתית, לחזור לבוחר או להקפיא את גחמות ההשתלטות שלהם על הרשות העצמאית האחרונה שנותרה כאן, הרשות השופטת. נפילת השב״כ לידי האנשים האלה, פירושה קץ הדמוקרטיה. זו הסיבה היחידה שמשאירה כרגע את רונן בר בתפקידו.
להערכתי, אם בר היה יודע שנתניהו מתעתד למנות במקומו את מ', מי שהיה סגנו וכעת נמצא בצוות המו״מ לעניין החטופים, הוא לא היה נאחז בקרנות המזבח. גם הסגן השני, הנוכחי, הוא מינוי ראוי. העניין הוא שמי שעוקב אחרי נתניהו, הלך רוחו ודפוסי פעולתו, טובים הסיכויים שהוא ינסה לשתול בראשות השב״כ מישהו "מטעמו".
זו השיטה המוכרת: תמנה לתפקיד רם אדם שלא אמור היה לקבל אותו ותייצר מולו, באינטימיות, מחויבות ונאמנות. כך קרה כשנתניהו שאל את נ׳, אותו עמד למנות לראש השב״כ, אם יהיה "נאמן לי". כך קרה כשנתניהו הבטיח לרוני אלשיך שאם יצליח כמפכ״ל יקבל אחר-כך את השב״כ. בימים רגילים, השיטה הזו היא משהו שאפשר לחיות איתו. בימים הטרופים האלה, מדובר באיום אמיתי שצריך להחריד כל אחד מאיתנו.
נדב ארגמן לא ניסה לסחוט אתמול את נתניהו באיומים. סחיטה באיומים היא לא דבר שנעשה בשידור חי בטלוויזיה, אלא מהלך שנעשה בחדרי חדרים, מתחת לרדאר. ארגמן הבהיר שבמקרה שיתברר שנתניהו אכן מתכוון לעבור על החוק, להוביל את המדינה למשבר חוקתי או להשתלט על השב״כ, הוא יספר מה שהוא יודע. כנאמר בבדיחה ההיא, פוגרום זה פוגרום.
מה נדב ארגמן יודע? אני לא חושב שהוא התכוון למידע אינטימי וגם לא לחשד לעבירות פליליות. מי שמכיר את עבודת השב״כ יודע שאין כוח בעולם שיכול לגרום לשירות הבטחון הכללי לחשוף חומרים אינטימיים אליהם נחשפים מאבטחי ראש הממשלה ומשפחתו. אני מעריך שלא מדובר גם בעבירות פליליות. מדובר בהתנהלות. בקבלת החלטות. באיכות ניהול.
כעיתונאי, אני חושב שנדבר ארגמן צריך לחשוף את כל מה שהוא יודע בלי קשר לכלום. לצערי, לא אני קובע. נדמה לי שבשנתיים האחרונות נחשפו כאן לא מעט דברים מהסוג הזה, דברים שאני כותב עליהם כבר שנים ארוכות. לא שזה שינה משהו. אנחנו כבר משוסעים ומפולגים לכאלה שגם אם נתניהו יאנוס את בתם היחידה הם יצביעו עבורו, ולכאלה שרואים בו את אם כל חטאת.
ישראל ממשיכה לגלוש לקראת מלחמת אזרחים. כשראש ממשלה מאשים ראש שב״כ לשעבר בסחיטה באיומים, משהו נרקב כאן עד היסוד. אגב, נתניהו עצמו מינה את ראש השב״כ הזה לתפקידו, אותו ביצע ללא דופי.
בסופו של דבר, גם במציאות הכאוטית הנוכחית, רק דבר אחד יציב ובטוח נותר לנו: לא חשוב מה יקרה, כמה אנשים יירצחו או ייחטפו, איזה אסון יקרה במשמרת שלו ואיזו רשלנות או מדיניות שהכתיב תמיט עלינו נזק עצום. בסוף, כשיתפזר האבק, המתים ייקברו והפצועים יחלימו, נגלה שהקורבן האמיתי היה, שוב, בנימין נתניהו. הקוזק הנגזל.