"אמא אני כבר כותב לך ברכה ליום האישה", אמר עילי שלנו, בן ה-12 אוטוטו, ליבי נמס בקרבי. והוסיף "כמו שביקשת". מיותר לציין שעד היום לא קיבלתי את הברכה, חשוב לציין שעם הגיל (של שנינו) הספונטניות יורדת והחפירה שלי עולה, ואני חושבת שבמסגרת גיל ההתבגרות, הבא עלינו לטובה, הילד החכם הזה פחות עף עליי ולכיווני ואולי קצת לבאסתי הרבה, פחות מסתכל עליי בהערצה שהסתכל עליי, שהיה נניח בן 9. אני לומדת להשלים עם זה ולקבל את זה, עם כל חץ בלב שמסביר לי, שמתישהו הגוזלים יעופו מהקן.

ובחזרה ליום האישה. דרך ילדיי, ילדינו, אני במרוצת הזמן מבינה מה אני רוצה להיות, ואיזה אישה כבר כנראה אף פעם לא אהיה.

אז אתחיל מהדבר המהותי שלשמו התכנסנו כאן. בחיים כנראה כבר לא אשקול 50 קילו, פעם עוד הייתי שואפת לשם. גם כששקלתי 57 קילו, טרם מדידות שמלה הכלה הכבדה בנשמה אי שם ב-2011, גם כשהגעתי למשקל האלמותי של 52 קילו ערב החתונה ההיא, הרחוקה, המבלבלת והמבולבלת, כשהרב חיתן את שם המשפחה שלי עם שם האב של החתן דאז, הגרוש דהיום, גם בשיא הדיכאון שלי אחרי הלידה הראשונה, כשגירדתי את 50 הקילו מלמטה.

בכלל לאור ניתוח הנתונים הללו אני מבינה, שלא טוב לי היותי רזה. זה תמיד מתקשר לתקופות פחות בחיים. פחות יצירתיות, פחות מגניבות, פחות מחייכות. עם השנים והדרך הבנתי שעשרה קילו יותר למעלה, או אפילו יותר יותר למעלה, משאירים אותי חטובה (רוב הזמן), חייכנית, ובעיקר שבעה (להוציא אכילות רגשיות של חטיפי חלבון וגלידת גולדה, או משהו שעוד לא פג תוקף), ובקיצור פחמימה תשמח לבב אנוש.

בחיים לא אהיה יותר צעירה ממה שאני היום. זה נתון שכאמור הוא לכאורה מובן מאליו. אבל, תעצרו ותחשבו שניה. באיזה גיל הרגשתן באמת צעירות? האם צעירות בגיל מתקשרת לחיוניות? ולמה בעצם אני במאבק להגיע לגביע הקדוש, להיראות צעירה בעשור, בלי ניתוחים, הרמות ובוטוקס? מדוע חשוב לי שלא יראו קמטי הבעה בתמונות ומדוע אני נחרדת משערות לבנות, שלעתים מבצבצות ומוצאת נחמה בלהאשים את כל העולם ואחותו בנתונים הסטרסיונרים שלי (פקקים, עבודה, ילדים, עצבים, בן זוג, אמא, אחיות, אבא, החיים המוטרפים כאן במדינה).

הכל נכון, הכל אמיתי, כולם אשמים, אבל איפה אני בסיפור? למה אני מפנטזת על לנסוע ליער הסודי בקפריסין לבדי לעבור ולהעביר סדנאות כתיבה? למה אני לא לוקחת אחריות על הטירוף שלי ונהנית רגע מהקיים. הרי זה ברור שהזמן הכי טוב לאהוב את עצמי הוא עכשיו, כי עובדה ידועה היא שתמיד אמצא דפיקות בשאסי המוחי ושריטות בפגוש הרגשי.

ואפרופו רכבים - כנראה שכבר אף פעם לא אבין עד הסוף ברכבים ומוסכים, כנראה שלעד אבקש מהחסון לנפח לי אוויר בצמיגים ולהחליף לי גלגל, למרות שברור שאני כבר צריכה להתקין גרסה משודרגת לתפיסה השוביניסטית עם עצמי. כנראה שתמיד אתייעץ עם אבא שלי על מכוניות וכשאעשה תאונה אעלה לשיחת ועידה את החסון, אבא שלי וסוכנת הביטוח, כי נעשה לי קוצר נשימה קל מהמושגים "השתתפות עצמית" (אם אני משתתפת עם עצמי למה אני צריכה לשלם, זה הרי אוקסימורון ביסודו), רדיאטור (לא יודעת מה נסגר, אני מכירה את ההוא עם הפסים ששמים עליו כביסה לחה בחורף) וסל"ד (שתמיד נשמע לי כמו סלט ואני כבר בפנטזיות על הביס עם גבינת העיזים על החסה וזה עושה אותי רעבה).

בחיים כבר לא יהיה לי בית מסודר וכביסה מקופלת למשעי. לא, עוד לא סיימתי את הראיונות האישיים למקפלות, שהתחלתי אי שם לפני כמה שבועות, עוד לא התוודעתי לעניין שאני צריכה לשלם להן נסיעות, למרות שהן גרות שלושה בניינים לידי, ואיך הגענו לעניין של ארוחת צהריים שאני צריכה לספק להן, אם הן באות לשלוש שעות בבוקר. זה מעט נשגב מבינתי.

הדבר היחיד שאני מתנחמת בו הוא המשפט האלמותי שבית מבולגן הוא בית יצירתי ושמח וכן שמתישהו בשנים הקרובות, נעבור אינשאללה לבית גדול יותר, שיהיה בו חדר בלאגן.

ועד אז, אזכיר לעצמי, כל הזמן, גם לבתי, בתנו בת השלוש, אורי, לעשות מה שיהלי, בן השנה מלמד אותי כל בוקר, אחרי שהוא ממלא את אפי וידיי בקקי גב ריחני - לחייך כל הזמן ולמחוא לעצמי כפיים, בלי סיבה, בבוקר, בצהריים, בערב, כי אני מעולה בכל מה שאני עושה. 

יום אישה שמח, כל יום, כל הזמן.