בקואליציה מתנגדים להקמת ועדת חקירה ממלכתית על ידי נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית. יותר מזה, בקואליציה בכלל לא מכירים בעמית כנשיא בית המשפט העליון. ביום חמישי, הנשיא יצחק הרצוג נפגש עם עמית. בסיכום שהשניים הגיעו אליו, אם יוחלט למנות ועדת חקירה ממלכתית לאירועי השבעה באוקטובר לפי החוק הקיים אשר נותן לנשיא בית המשפט העליון את הזכות לקבוע את זהות חברי הוועדה, עמית ימנה את חברי הוועדה בהיוועצות עם השופט נעם סולברג. השופט סולברג הוא מנהיג מחנה השמרנים בבית המשפט העליון. סולברג צפוי להיות נשיא בית המשפט העליון הבא. הוא דתי, ומתנחל. ככזה, בחלקים רבים בקואליציה הוא אינו מסומן כ"אנטי" אוטומטי לימין, כמו שתופסים בקואליציה את השופט יצחק עמית.
יש שתי בעיות עיקריות במתווה שהציג הנשיא הרצוג: הבעיה הראשונה בסיכום של הרצוג ועמית, היא שהם הגיעו לסיכום מבלי מעורבות כלשהי של הקואליציה. בדרך כלל, קשה לשכנע פוליטיקאים להסכים לסיכומים שנעשו מעל הראש שלהם. הבעיה השנייה והעיקרית היא עצם הסיכום. ללי דרעי, אמו של הלוחם סעדיה ז"ל שנהרג בעזה, הציעה מתווה דומה - מינוי בהסכמה על ידי עמית וסולברג גם יחד, כאשר לכל אחד מהם יש וטו על זהות חברי הוועדה. עמית לא הסכים לתת לסולברג וטו. הוא הסכים להתייעץ איתו, אבל משם ועד וטו המרחק גדול.
בסביבת הנשיא אומרים שלהיוועצות יש משמעות משפטית, אבל לפי הנחיות היועמ"ש משמעותה של חובת ההיוועצות היא כי "הרשות המוסמכת, החייבת בהתייעצות, צריכה להתייחס אל העצה לפני קבלת ההחלטה, כדרך שצריך להתייחס אל שיקול ענייני חשוב". כאן צריך לציין כי יש מנעד גדול בדרך ההתייחסות להיוועצות. במאמר מוסגר, הנחיית היועמ"ש מתייחסת לחובת היוועצות לפי חוק. יש רק להניח שכאשר מדובר בהיוועצות וולונטרית שנעשית רק מרצונו הטוב של השופט עמית, תהיה לדעתו של השופט סולברג משקל נמוך - אם בכלל.
כאן אנחנו נכנסים לשלב הבא. בחלוקה גסה, באופן אמיתי, יש בממשלה שלושה מחנות ביחס לוועדת חקירה ממלכתית. הראשון, מתנגד בגלל השופט יצחק עמית באופן פרסונלי. בין אם בגלל דרך המינוי שלו לנשיא ובין אם בגלל טענה להטיה מובנית שלו נגד הימין. במידה ועמית היה מסכים לתת לשופט סולברג וטו על זהות חברי הוועדה, הוא היה יכול להרגיע אף את האגף הזה. הוא לא הסכים, וגם שם ימשיכו בהתנגדות.
המחנה השני מתנגד לכל ועדת חקירה שתתמנה על ידי שופטי העליון, מכיוון שלעמדתם יש לחקור את חלקו של בג"ץ בשבעה באוקטובר בשל פסקי דין, עצם קיומם של דיונים ועוד טענות שונות נגד בית המשפט העליון, כמוסד. ההתנגדות היא לא כלפי השופט עמית באופן ספציפי. אותה התנגדות היא גם כלפי השופט סולברג - באותה מידה. את עמדת המחנה השני היטיב לסכם חבר הכנסת שמחה רוטמן, ממובילי הרפורמה המשפטית ומחבר הספר "מפלגת בג"ץ", שכתב את המשפט הבא: "מערכת המשפט צריכה להיבדק ולהיחקר לא פחות מכל מערכות השלטון האחרות, ומי שימונה על ידי עמית, (גם עם סולברג) כמעט בהגדרה לא יוכל לעשות את זה".
המחנה השלישי הוא המחנה שלא רוצה ועדת חקירה בכלל, לא משנה מי יהיה חבר בה ומה יהיו מסקנותיה, גם אם המסקנות הללו ייכתבו מראש על ידו. זהו מחנה ציניקן, שעושה שימוש במשבר האמון מול השופט יצחק עמית או במשבר האמון מול מערכת המשפט, ופשוט יסכל באמצעות התירוצים הללו כל אפשרות למנות ועדת חקירה ממלכתית. כי בעוד שני המחנות הראשונים באמת מאמינים בכך שאי אפשר לסמוך על השופט עמית, או על בג"ץ בכלל - אותו מחנה לא רוצה שום ועדה שתבדוק אותו.
ובסופו של דבר, הממשלה והקואליציה צריכות לזכור. זה לא משנה איך, בסוף תוקם ועדה שתחקור את השבעה באוקטובר. אפשר לשנות את החוק הקיים, לתת זכות וטו לשופט נועם סולברג או אולי אפילו לחוקק חוק מיוחד לוועדת חקירה לאירועי השבעה באוקטובר. בסוף, אם הממשלה הזאת לא תעשה דבר, ממש כפי שקרה בנוגע לאסון מירון, הממשלה הבאה תפעל בעצמה.