לאחר תקופה ארוכה של דשדוש, אתמול (שלישי) בתל אביב הורגשה התעוררות שלא נראתה זמן רב. עשרות אלפי אזרחים פקדו את כיכר הבימה במחאה ראשונה מסוגה מאז ההודעה על הכוונה להדיח ראש השב”כ, רונן בר. האנרגיה שבשטח, החיבור בין המשתתפים והתחושה כי מתרחש רגע מכונן – כל אלה שיוו להפגנה אופי של נקודת מפנה, כאילו המחאה, שהלכה ודעכה, ניעורה פתאום בעוצמה.
כבר עם רדת החשיכה התמלאו רחובות מרכז תל אביב במפגינים, שהגיעו מכל כיוון אפשרי – ותיקים ובני נוער, אנשי מילואים, תושבי הפריפריה ותושבי המרכז, משפחות שכולות, ראשי מערכת הביטחון לשעבר ואזרחים מן השורה. כולם נשאו עמם תחושת דחיפות – שדבר מה עמוק השתנה, ושהכוונה על הדחתו של ראש שירות הביטחון הכללי בעת מלחמה, שעות לאחר תחילת מבצע צבאי נוסף – היא קו אדום שאין לעבור עליו בשתיקה.
ההפגנה, שאורגנה על ידי פורום “חומת מגן לישראל”, החלה בקול שקט אך בטוח. המפגינים נשאו שלטים, דגלים ולבוש שחור, המסמל עבורם את השבר העמוק בו נמצאת המדינה. רבים מהם חזרו לשטח לאחר חודשים ארוכים של התרחקות מהרחובות, מתוך תחושת שליחות שלא ניתן להתכחש לה עוד.
במרכז הבמה נאמו בזה אחר זה דמויות בכירות, שכל אחת מהן הביאה זווית אחרת של ביקורת חריפה על המהלך האחרון מצד הדרג המדיני. רוני אלשיך, מפכ”ל המשטרה לשעבר ובכיר בשב”כ, תיאר את הצטברות החשדות סביב קשרי הדרג המדיני עם קטאר במהלך המלחמה ואת ההשפעות של קשרים אלו על ביטחון המדינה, תוך שהוא מדגיש את הפגיעה המכוונת בממלכתיות. לדבריו, הדחת ראש השב”כ היא חלק מניסיון להחליש את שומרי הסף ולהשתיק כל גוף חוקר שמאיים על עמדת ראש הממשלה.
ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו, דיבר על היום בו פורסם דבר הדחת ראש השב”כ כיום שחור נוסף במסע ההרס שלטענתו מוביל ראש הממשלה. הוא הצביע על סכנה מוחשית לביטחון המדינה כתוצאה מהפוליטיזציה של גופי הביטחון וטען כי החלטות מסוג זה מתקבלות ממניעים אישיים ולא ממלכתיים, תוך סיכון ישיר לחיילים בשטח ולתושבים בעורף.
רפי בן שטרית, אביו של סמ”ר אלרואי בן שטרית שנפל בקרב בנחל עוז, דיבר מתוך כאב אישי עמוק. הוא הבהיר כי בעיניו הדחת ראש השב”כ ומניעת הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאסון 7 באוקטובר הן עדות להימנעות מנטילת אחריות מצד מקבלי ההחלטות. הוא התריע מפני הפיכת גופי החקירה לכלים פוליטיים והביע דאגה עמוקה לעתיד הדמוקרטי של ישראל.
המפגינים הקשיבו בדריכות, אך האווירה במקום חרגה מגבולות הנאומים. הרחוב כולו הפך לזירה חיה של שיח, של שיתוף, של סערת רגשות. חלק מהנוכחים תיארו תחושת דז’ה וו – חזרה לרגעי השיא של המאבק נגד המהפכה המשפטית – אך רבים אחרים אמרו כי הפעם מדובר במאבק אחר, חמור יותר, כזה שנוגע בלב-לבה של מערכת הביטחון ושל עתיד המדינה, שביום רביעי ימשיך עם עליית המפגינים לירושלים.
לקראת סיום, כפי שקראה עינב צנגאוקר, מהפעילות המרכזיות, עברו המפגינים בהמוניהם לשער בגין הסמוך לקריה, להמשך ההפגנה. שם התעצמה האווירה עוד יותר – מדורות הודלקו, רימוני עשן הושלכו, וקבוצות של מפגינים התפזרו בין הצמתים, כשהם מלאי תחושת שליחות ונכונות להיאבק. משהו בשטח השתנה – לא רק בתפאורה, אלא בנפשות הפועלות. המחאה שנדמתה כגוועת, קיבלה באחת חיים חדשים – נחושה, נסערת ונחושה להישמע. משהו קורה. משהו מתעורר.