ההצגה חייבת להימשך: החיים לא נעצרים גם באבל | מרסל מוסרי

כל שנה, מעט לפני יום האישה, אני פותחת קובץ וורד, כי באקסל אני לא יודעת איך להשתמש, ומסמנת איזו בייביסיטר אוספת את גפן מהגן ובאיזה יום. זה החודש העמוס ביותר שיש לי בשנה. זה לא סוד שרוב הקוראים שלי הם נשים, כך שמזמינים אותי להרצות ולהעביר סדנאות בכל הארץ. ואני כמובן מעלה קצת את הסכום, כי כולם מעלים ביום האישה, ואני נעתרת להצעות.

“אז אם תוכלו", ביקשתי מהקהל בכל אחת מן ההרצאות, “אשמח שגם עכשיו תמחאו לה כפיים, אני בטוחה שהיא בינינו". היו כאלו שאפילו הגדילו, נעמדו ושרקו, זה ריגש אותי מאוד. על הבמה לא בכיתי, אבל אחר כך, ברכב, כשאוטומטית חייג הטלפון אליה, כדי לספר איך היה בהרצאה, בכיתי המון, כביש 6 רטוב מאוד מהדמעות שלי.

באחת ההופעות האחרונות, בטבריה, הייתי כבר מאוד מותשת וכשהסתיימה מיהרתי הביתה, רציתי לנשק את גפן ולהיכנס למיטה שלי. כשכבר כמעט הגעתי הביתה, טלפנה אליי מנהלת הספרייה שבה הופענו ואמרה לי “מרסל, שכחת פה את הלפטופ שלך". המחשב שלי הוא כלי העבודה העיקרי שלי (אף שהייתי שמחה להשתמש בקימוריי, אבל זה לא הסתייע). אני מקיימת דרכו פגישות זום, כותבת את כל סיפוריי, מסיימת לכתוב רומן שייצא במהלך השנה, והכל דרכו, הוא המשרד שלי והיומן שלי. עניתי לה בייאוש שמחר אגיע לקחת אותו.

יכולתי לשלוח שליח, אבל ברוב טיפשותי, לא גיביתי את המחזה והרומן החדש במייל, ורק המחשבה שאיזה שליח יחמוד את המחשב, יתהפך עם האופנוע או סתם לא ישים לב ויאבד את המשלוח הציקה לי מאוד. למחרת בבוקר התעוררתי בחמש, חזה העוף שהפשרתי בלילה, רגע לפני שנפלתי לשינה מתוקה, היה רך, וכשגפן התעוררה לגן, כבר עמדו שניצלים ופסטה על השיש. “היום תהל תחזיר אותך מהגן", אמרתי לה. “עוד שתי הרצאות וזהו, אני מבטיחה לך, תראי מה הכנתי לכן". ברבע לשמונה כבר עמדנו בפתחו של הגן, גפן עם שניצל עסיסי ביד. “בשמונה בבוקר?", שאלה הגננת. “גם בשש", אמרתי ולא הוספתי, כן, היו דברים מעולם.

נסעתי לטבריה, שעה ורבע מחריש. לקחתי את המחשב ואת הצ'ק על הדרך, כי אם כבר אז כבר, והתחלתי בנסיעה הביתה. ליד אחד הרמזורים הבטתי שמאלה וראיתי את הכנרת, מולה היו ספסלים חדשים וכמה זוגות מבוגרים יושבים ומביטים בה. רגע אחרי כן החניתי את הרכב, קניתי לעצמי מהשווארמה של הבוכרי חצי מנה ופחית של זירו וירדתי במדרגות אל אחד מחופיה. ישבתי שם ואכלתי, מסביבי היו כמה אנשים, אבל הדממה הייתה משותפת לכולנו, לא היה צורך במילים.

בכניסה לקבר עמדו שלושה פושטי יד. לא היה לי מזומן, איזו טיפשות, אז אחד מהם הכווין אותי לכספומט, נשבעת לכם, יש שם כספומט. הוצאתי כסף וחזרתי לתרום להם. הם בירכו אותי - ברכה אחת לפריון, אחת לשלום בית ואחת לבריאות. אחר כך רכשתי צמידים אדומים כאלו למזל, בקבוק ערק עם תמונת הצדיקים וכמה נרות נשמה. התקדמתי אל המקום שבו מדליקים את הנרות, הנחתי את שלושתם בין הפיח ונרות הנשמה של נשמות אחרות ובירכתי “לעילוי נשמת מרגלית בניסטי בת מרסל, ת.נ.צ.ב.ה". לפתע נשמע קול שופר ולאחריו בכי גדול. הסתובבתי, מאחוריי עמדו אם ובתה בת ה־40 או ה־50. איש דתי תקע בשבילן בשופר, האמא הניחה את ידה על בטנה של בתה, ושתיהן יחד התפללו לפרי בטן ובכו מאוד.

הסתובבתי חזרה אל נרותיה של אמי, חוץ מהרשימה שהייתה לי, התפללתי גם בשבילן. אחר כך הלכתי אל הרב, ביקשתי ממנו שיתקע בשופר ויערוך אשכבה גם לאמי. תכננתי להוציא 20 שקל מהשקית, שם שמתי את כל הדברים, ולהניח לו ביד. כשהוא התחיל להתפלל ולזמר בשבילה את "אשת חיל", התפרקתי, הוצאתי שטר מהכיס ובגלל הדמעות, הנחתי לו ביד 200 שקל. כן, קראתם נכון, הוא נראה המום אבל לקח את הכסף. עכשיו הבכי שלי היה מסיבה שונה בתכלית.

כששמעו על זה האחיות שלי, בשיחת ועידה שערכתי בערב, הן לא יכלו לעצור את הצחוק, זו הפעם הראשונה שצחקנו שוב, מהבטן, בלי הפסקה ובלי אבל. “איך נדפקתי ככה", סיננתי. “לא נורא", ניחמה אותי אמילי אחותי, “אמא הייתה לארג'ית, היא שלחה לך את היד לשטר של ה־200". “זה נכון", אמרתי בערגה, ושוב היה שקט כזה על הקו.

החיים נמשכים, אין להם אופציה אחרת, הנה, כבר הצלחנו לצחוק, חגגנו את פורים, ולפני יומיים ישבתי עם ידיד במרפסת, הוא ניגן לי בגיטרה את השיר “אסיף", שתינו קצת יין וחייכנו זה לזה. האמת היא שחצי שעה לפני כן הייתה איתנו עוד ידידה שלא הכרתי והביא עימו, אבל אז היא התחילה לדבר על סרבנות וטענה שצה"ל טובח בפלסטינים, וסירבה להפסיק, אז סירבתי להמשיך לארח אותה והיא יצאה. כל אחד וסרבנותו, אבל זה כבר לטור אחר.

השמש עוד זורחת בכל בוקר, גפן מביטה על תמונת אמי על הקיר ואומרת “סבתא קראה לי 'דוקטור הרמן', אני אהיה רופאה", האוכל חזר להיות טעים, ואם אהבנו אותה בחייה, האהבה שלנו אליה התעצמה פי 60 כשנלקחה מאיתנו. אבל היא מבעבעת וחיה בגוף של כל אחד מאיתנו.

אני כותבת את זה בשבילי ובשביל מי שצריך, החיים נמשכים, הם חייבים להימשך.