מה יהיה כשאגדל? הזיכרונות האבודים של דור שגדל בין קורונה למלחמה | כרמית ספיר ויץ

השבוע נודע לי שהריסת הבית של סבא וסבתא שלי תלווה בטקס חגיגי, והקהל הרחב מוזמן לצפות במופע הריסוק. כמו בקתדרלת סנט פול העתיקה בלונדון אחרי השריפה הגדולה של 1666 לקראת הקמת הקתדרלה החדשה, אבל בשיכוני עמידר בשכונת הקטמונים.

הדירה הזערורית הייתה להם לארמון, אחרי האוהל במעברה בתלפיות. עיניהם היו נשואות לציון במשך דורות, ואם זה מה שיש בציון, זה הדבר הנכון והאהוב. בשיכון הקטן בציון היו שכנה דרוכה בעמדת עינית הדלת, זריפה מהקומה התחתונה עם קובה טעים, איציק הסטודנט מהבניין ממול והחתולים בגינה למטה. לא הבנתי איך הצליחו לגדל ארבעה ילדים, ועוד כאלה מוצלחים, בפחות מ־40 מטר. “אם יש מקום בלב, יש מקום בבית", סבתי נהגה לומר.

אמא שלי אומרת שהייתה לה ילדות מאושרת. גם בהיעדר שפע, כל מקום הוא זיכרון חי: כאן עמדה הספרייה הניידת, כאן היה מוכר הקרחונים של ריאו שדרשו שיניים מבטון מזוין, כאן היה מוכר הקרמבו שהיה הוגה “חרנבו", פה הייתה הגבעה שהובילה אל בית הספר בגשם ובחמסין. באופן כללי, אני שומעת על ילדות מאושרת גם בתת־התנאים שהיו פה.

כך גם כותבת פרופ' נורית גוברין בספרה האישי ביותר, “ילדת מנדט - זיכרונות מדור לדור". גוברין, מהחוקרות המרכזיות של הספרות העברית, מכנסת בו בנדיבות ובאהבה את חוויותיה של ילדה בתל אביב הקטנה בתקופת המנדט הבריטי ובשנותיה הראשונות של המדינה. היא מספרת שבבית המשפחה ברחוב ריינס 54 היו שלושה חדרים. אחד מהם הוקצה בשלב מסוים לדייר משנה לטובת השלמת הכנסה, כמו בשיר של אלתרמן, “צריך לצלצל פעמיים". צלצול אחד לבעלי הבית, שניים לדייר המשנה שנדרש לעבור אי אלו תחקירים והגיע מצויד בהמלצות לפני שהורשה ללון בבית משפחה זרה. דמיינו ארבע נפשות ועוד דייר משנה שחולקים מטבח אחד, מקלחת אחת ובית כיסא. לכו תסתדרו עם זה עכשיו.

את שנותיה במלחמת העולם השנייה, גוברין, ילידת 1935, מתארת כ"תערובת של ילדות מוגנת ורגילה בצד מודעות למתרחש ‘שם', יחד עם הפצצות על תל אביב וישיבה במקלט. לבית הספר הלכתי כשאני עונדת דסקית זיהוי מברזל שבה נרשמו פרטיי, כך שאם אקלע במקרה להפצצה באמצע הרחוב יוכלו לזהות אותי". גוברין מספרת שבניגוד לדעה השקרית המקובלת, היישוב בארץ מאוד התעניין במה שקרה “שם" ו"חש כאב, הזדהות, אשמה, צער, בושה - כל קשת הרגשות האנושיים. בשום אופן לא אדיש".

והילדים? “כדרכם של ילדים רכים ששמעו משהו על הזוועות, אימצו אותן לתוך ההווי שלהם. שרפו בל"ג בעומר בובות דמויות של היטלר ושרו שירים גסים עליו, ולא שכחו להוסיף את הקללה ‘יימח שמו'". היא זוכרת היטב את השיחות שעברו דרך הדלת הסגורה. “יכולתי להבין משפטים כמו ‘גם הוא?! גם היא?! גם הם?!', שפירושם היה אישור שבני המשפחה הקרובים אינם עוד". אינם עוד, כלומר נרצחו במלחמה.

גם פרופ' גוברין מדווחת על ילדות שמחה. הרחוב היה מגרש המשחקים, חלקם היו מבוססים על שימוש באביזרים תוצרת בית: חמש אבנים, גוגואים - גלעיני משמש (בירושלמית: אג'ואים), ג'ולים ועוד. הקולנוע היה סוג הבידור האהוב, ותל אביב הייתה משובצת בתי קולנוע עוד בראשיתה: “עדן" נוסד כבר ב־1914, והיו גם בתי קולנוע תחת כיפת השמיים, שפעלו בכפוף לתנאי מזג האוויר.

מאחורי בית הכנסת סעאת בשכונת בית הכרם, ביתי כמעט מאז ומעולם, יש יריעת דשא קטנה. כשעברתי שם השבוע, ראיתי קורות עץ מונחות בו, והמחשבה הראשונה הייתה שגם על פיסת הירוק הזאת עומדים לבנות. אחרי כמה שעות הגיעו לשם ילדים שבנו מתקני פעילות של הצופים, והתמונה הנורמלית בתוך האנומליה המתמשכת מילאה אותי בשמחה. על הגדר יש שלט שקורא להשבת החטופים עכשיו, ועוד שלט שמישהו השחיר בו את המילה “עכשיו". מישהו שזכיתי בכבוד המפוקפק להכירו. וכן, לו ולאשתו יש ילדים. אז מה.

מה יהיה על הילדות והילדים ומה מחכה להם, זה מה שמעסיק אותי כל הזמן. אני מסתכלת על בת ה־10 שיושבת לצידי ברגעים אלה. כמו כל בנות ובני גילה שיותר ממחצית חייהם הם תחת איום. היא כבר הכירה את החיים בצילה של מגיפה עולמית שאיימה על העולם, ואחר כך הגיעה מלחמה מתמשכת עם תיאורי זוועות.

גני ילדים שלמים התחפשו השנה ללוחמים ולאיש העטלף, כמו אריאל ביבס ז"ל. הוא הגיבור שלהם. חבריי מספרים לי שילדיהם ונכדיהם הקטנים שואלים אותם כיצד יפעלו אם יחטפו גם אותם מהמיטות. הרי אם זה קרה בדרום ואם בצפון עדיין יש מנהרות, זה יכול לקרות גם בירושלים, בתל אביב ובכל מקום אחר בארץ. ומאין יחלצו הילדות והילדים הטובים והרכים של היום את הזיכרונות של ילדות מאושרת, כאשר בכל צעד שלהם הם נתקלים בתמונות שתלויות ברחובות, של חיילים שנפלו, שמהוות תזכורת למתרחש ולכאב? אין לי תשובה. רק הסתמכות על הנוסטלגיה, שיותר ויותר נדמית כמו אבקת קסמים שאפשר לזרות על האין.