עד לפני זמן לא רב נתפס ליברמן במחנה המרכז־שמאל כפוליטיקאי כל כך מושחת, עד שאסור אפילו להסתופף במחיצתו ולבטח לא לחבור אליו. במשך 15 שנים נוהלו נגד ליברמן חקירות משטרה בחשד לשחיתות לכאורה – חקירות שמנעו ממנו לכהן כשר לביטחון פנים או כשר משפטים, ושאפשרו לגורמי האכיפה להחזיק אותו בגרון לאורך כל הזמן הזה. אולם חרף כל החשדות הגרנדיוזיים, בסוף הוגש נגדו כתב אישום מופרך רק על סוגיה אחת, שולית למדי, וגם ממנו הוא זוכה פה אחד. כשהעזתי לציין בזמנו שחקירות ליברמן הן פוליטיות ושהן נמשכות כל כך הרבה שנים רק כדי למנוע ממנו לכהן כשר לביטחון פנים, אנשי מרכז־שמאל תקפו אותי על כך בחמת זעם.
אחד ממכריי, פוליטיקאי לשעבר, השתלח בי בשצף קצף על כך שאני מעז לבקר את החקירות כנגד "ליברמן המושחת". זהבה גלאון קראה לו "פאשיסט, טרנספריסט ומושחת", והדגישה שהוא "האיש הכי מושחת בפוליטיקה הישראלית". זמן קצר לפני בחירות 2019 הקדיש רביב דרוקר תוכנית של "המקור" להאשמות בשחיתות נגד ליברמן, ואף רמז שהוא העלים עדים לכאורה.
אך מאז התחולל מהפך דרמטי! אחרי שליברמן הצטרף לגוש רק־לא־ביבי, ובייחוד מאז שבזכותו (ובזכות בנט) הצליח המרכז־שמאל להפיל סוף־סוף את בנימין נתניהו ולהקים ממשלה, חל שינוי של 180 מעלות ביחס כלפיו. אותו מכר שתקף אותי בזעם על כך שביקרתי את חקירות ליברמן, הפך להיות אחד ממקורביו. לפני הבחירות האחרונות הסבירה זהבה גלאון כיצד "ליברמן השתנה" ומדוע אף ש"שחיתות היא שחיתות היא שחיתות", אם החלופה היא שנתניהו יחזור לשלטון, אז צריך לשבת עם ליברמן. דרוקר, שנהג לקרוא לליברמן "הפוליטיקאי המושחת ביותר בישראל", לא מדבר זה שנים על הנושא. כידוע, התנגדות לנתניהו היא האקונומיקה המושלמת – אין דבר שהיא לא מסוגלת להלבין.
כיום, רבים במחנה המרכז־שמאל מהללים את ליברמן בתור ליברל ופרגמטיסט, וכל "השחיתות" שלו כאילו התפוגגה כלא הייתה. הוא הפך לאורח מבוקש בווילות בסביון ובהיכלי כפר שמריהו, בקרב אנשים שלא היו מוכנים שיתקרב לדלת אמותיהם לפני שהצטרף למחנה הרל"ביסטי. עבור רבים במחנה המרכז־שמאל, שחיתות מעולם לא הייתה עניין של ערכים אלא רק של פוזיציה פוליטית.
גם העמדות הימניות הקיצוניות שלו ויחסו העוין לערביי ישראל עברו הלבנה אגרסיבית בקרב אנשי מרכז־שמאל. הם "שכחו" שליברמן קרא באופן עקבי לשלול אזרחות מערביי ישראל, וש"בלי נאמנות אין אזרחות" הייתה סיסמת קמפיין הבחירות שלו בעבר. אפילו עכשיו ליברמן מדבר על שלילת הזכות לבחור ולהיבחר מערבים שלא משרתים בצבא, אבל לאנשי מרכז־שמאל שמאשימים את ביבי בכך שהוא מתכוון לשלול את זכות הבחירה מערביי ישראל, אין שום בעיה עם ליברמן, שאומר זאת מפורשות – כי הוא נגד ביבי.
ליברמן היה חלק מממשלות נתניהו בין 2009 ל־2015 ושוב בין 2015 ל־2019, שנים שבמהלכן שירת בקבינט המדיני־ביטחוני. כלומר, ליברמן היה חלק מרכזי בממשלות נתניהו שקידמו את אסטרטגיית הכלת חמאס. במהלך צוק איתן תבעו השרים ליברמן ונפתלי בנט, שהיו חברי קבינט, והשר יובל שטייניץ, שהיה משקיף בקבינט, לקיים דיון על מיטוט שלטון חמאס ברצועה. בדיון שנערך, נציגי המטכ"ל הציגו מצגת שלפיה ייפלו עלינו השמיים אם נעשה זאת. בסוף המצגת שאל נתניהו את הנוכחים: "מישהו בעד למוטט את חמאס?". ליברמן ובנט התקפלו מיד ואמרו: "אנחנו מקבלים את זה שלא צריך למוטט את חמאס", ורק השר שטייניץ עמד על דעתו שחייבים למוטט אותו. אז כל הסיפורים על כך שליברמן ובנט רצו למוטט את חמאס בצוק איתן, ונתניהו מנע זאת מהם, הם שקר מוחלט.
בשנים שלפני כניסתו למשרד הביטחון אמר ליברמן כי "חיסול שלטון חמאס זו המשימה הראשונה של ממשלת ישראל, וכשר ביטחון אעשה זאת", התחייב שבתוך 48 שעות אחרי שייכנס לתפקיד הוא יחסל את אסמאעיל הנייה, והבטיח כי "כשאהיה שר ביטחון תהיה המערכה האחרונה נגד חמאס". אבל אחרי שמונה לתפקיד, נקט ליברמן גישה הפוכה לחלוטין.
במהלך השנתיים וחצי של כהונתו במשרד הביטחון ליברמן שב ואמר שבמקום מערכה צבאית למיטוט שלטון חמאס יש לתת לתושבי רצועת עזה לעשות זאת בעצמם. הוא הסביר שהמדיניות שלו היא שאין להפיל את חמאס "באמצעות חיילים שלנו", אלא שצריך "להביא את תושבי עזה להכרה שזה בידם להפיל את שלטון חמאס". מההבטחות של ליברמן להפיל את חמאס באמצעים צבאיים לא נותר דבר, ובמקום זה הוא יישם מדיניות שרק חיזקה את שלטון חמאס.
בנט מספר כיצד שר הביטחון ליברמן בישל ויזם את עסקת הכספים הקטאריים בפגישה עם שר החוץ הקטארי בקפריסין ביוני 2018. ליברמן גם פתח את מעבר כרם שלום והרחיב את מרחב הדיג, בנימוק ש"לתושבי עזה יש מה להרוויח כשאזרחי ישראל נהנים משקט וביטחון, ומה להפסיד כאשר השקט מופר". כמעט כל הדרג המדיני תמך בקונספציה האווילית ששלטון חמאס מעוניין ברווחת תושבי הרצועה ושאפשר ללחוץ עליהם באמצעים כלכליים, אבל ליברמן היה אחד מהגורמים המובילים שיישמו את הקונספציה בפועל.
וכמובן, כמי שהיה ממובילי הקונספציה, שר הביטחון ליברמן חזר שוב ושוב על מנטרת "חמאס מורתע". למשל, במרץ 2017 הוא אמר: "חמאס מורתע, הוא יודע שמכל עימות, מכל רקטה, הוא רק מפסיד. חמאס לא יורה רקטות, אבל הוא צריך לדעת שאנחנו רואים בו אחראי על המצב בעזה". בדצמבר באותה שנה, אחרי ירי פצמ"רים מהרצועה לעבר העוטף, הסביר ליברמן כי "חמאס מורתע ולא רוצה הידרדרות. הבעיה היא שחמאס מאבד הרתעה מול גורמים סלפים קיצוניים שנתמכים בידי איראן".
בממשלת בנט־לפיד – שליברמן היה חבר מרכזי בה, שר אוצר וחבר קבינט – מדיניות הכלת חמאס נמשכה במלוא המרץ. כספים המשיכו לזרום לרצועה, והממשלה אף התירה את כניסתם של 18 אלף עזתים לעבוד בישראל, וליברמן לא עשה דבר כדי להפסיק זאת. כאשר נשאל על כך בריאיון, הוא הסביר כי התמקד באוצר ובכלכלה. כאשר המראיין התעקש על כך ששום דבר לא היה יכול לזוז בממשלה בלעדיו, ושגם הוא נושא באחריות מיניסטריאלית להעברת כספי חמאס לרצועה, הנפיק ליברמן את התירוץ המדהים הבא: "אני אמרתי מראש כשהקמנו את ממשלת השינוי, שלא נוכל להקדיש הרבה זמן לנושאי חוץ וביטחון, כי תפיסת העולם (בממשלה) היא הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי".
ובזמן ששר האוצר ליברמן לא הקדיש הרבה זמן לנושאי חוץ וביטחון, הממשלה שהוא היה חבר בה אפשרה לחמאס להכין באין מפריע את המתקפה שלו כנגד ישראל. אפילו כשממשלת השינוי כבר יצאה למבצע צבאי ברצועה, היא הורתה לצה"ל להקפיד שלא לפגוע בכוחות חמאס, וליברמן שוב לא עשה דבר.
בשבוע שעבר פרסמתי בבמה זו מאמר על התמיכה הנרחבת שנפתלי בנט זוכה לה בקרב בוחרי מרכז־שמאל. הסברתי כיצד מחנה המרכז־שמאל כבר לא מדבר על כך שבנט הוא איש ימין קיצוני, ומתעלם מכך שהוא נוכל פוליטי – הכל בשם המטרה הקדושה של הפלת נתניהו. ליברמן מקבל את אותו יחס בשל אותה סיבה בדיוק, אבל הבעיה היא לא בנט או ליברמן, שמחפשים אחר תמיכת הבוחר. הבעיה היא שבוחרי המרכז־שמאל מוכנים לתמוך בפוליטיקאים שרחוקים מעמדתם האידיאולוגית כרחוק מזרח ממערב רק משום שהם נגד ביבי, ונכונים לזנוח כל עיקרון מוסרי ולהכשיר כל מעשה נבלה עבור הסיכוי הקלוש שזה יביא להפלתו של נתניהו.
התרעות פיקוד העורף