מסמך "עיקרי תחקיר 7/10 של שירות הביטחון הכללי" - לבד מהודאה באשמה, שאיש לא היה זקוק לנייר הרשמי הזה כדי לקבוע שהיא קיימת, היה עמוס בשרשרת מחמאות מביכות שהרעיף הארגון על עצמו ("חזק", "יציב", "צנוע", "ערכי", "מקצועי"), על הערכים שלו ("ממלכתיות", אמת", "רעות", "יושרה", "שקיפות"), ועל התחקיר הנפלא שביצעו אנשיו ("נוקב", "יסודי", "אחראי", "שקול", "ממלכתי", "עצמאי", "בלתי תלוי", "מקיף"). עוד נרחיב על ה"תחקיר" הזה, שבמסגרתו מחבריו התאמצו מאוד שלא להשאיר את האחריות לכישלון בגזרתם, ולפזר אותה ככל האפשר גם על צה"ל וגם על הדרג המדיני. אבל על שורה אחת ראוי להתעכב במיוחד: זו שקבעה שאחת הסיבות המרכזיות לבניית כוחו של חמאס, סיבות שאפשרו את יציאתו למתקפה, היא מדיניות החתירה ל"שקט".
זו כמובן אבחנה מדויקת מאוד. אלא מה? שהגוף האחרון בישראל שיכול להאשים מישהו בהתמכרות ל"שקט" הוא שירות הביטחון הכללי, ארגון שהחתירה לשקט הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהדנ"א שלו. שוב ושוב מזהירים ראשיו את כל מי שרק אפשר, להשתדל ללכת על קצות האצבעות כדי לא להעיר את הערבים מרבצם, לא להרגיז אותם, לא לעצבן אותם, לא לתת להם תירוצים לתקוף אותנו. טרור ערבי ביו"ש? זה בגלל הטרור היהודי. טרור חמאסי ברצועת עזה? זה בגלל יהודים שעולים להר הבית.
ובמובן הזה, כשבשב"כ מתארים את "הכרסום המתמשך בהרתעה של מדינת ישראל", לארגון הביטחוני החשוב הזה יש מניות גדולות בכרסום. די לראות את הסתירה הפנימית שיש בתחקיר השב"כ, שמצד אחד תוקף את ההתמכרות הישראלית לשקט, ומהצד השני מסביר שאנחנו אשמים במה שקרה בגלל ה"הפרות בהר הבית" ובגלל ההתייחסות הלא יפה שלנו לאסירים הביטחוניים בכלא. ולמה הדוגמאות הללו חשובות? כי זו, בקליפת אגוז, תפיסת העולם השב"כית.
אם תרצו ללכת קצת יותר אחורה, תוכלו לחזור אל הפיגוע שבו נרצחו שני שוטרים באמצעות נשקים שהוסתרו במתחם הר הבית, כשרגע אחרי שהותקנו בכניסות להר גלאי מתכות, כאלה שיש באינספור אתרים ברחבי הארץ, ואחרי שהערבים פתחו במהומות אלימות בתגובה, המליץ השב"כ להסיר אותם. ח"כ דוד ביטן ניסח אז היטב את תורת ההפעלה של השב"כ. "זו לא הפעם הראשונה שהשב"כ מעריך את מה שהוא מעריך. אתה פעם שמעת שהשב"כ אומר שלא יהיו מהומות?", שאל בראיון לגלי צה"ל.
בהמשך עבר לתאר מה קרה כשהחליט להפעיל חסימה סלולרית בבתי הכלא, כדי שמחבלים שמצליחים להבריח מכשירים ניידים לא יוכלו לדבר עם חבריהם לארגון בחוץ. ארדן סיפר על שנתיים של עבודה ועל השקעה כספית גדולה, שקדמו לרגע שבו הייתה המערכת אמורה לפעול, כאשר המחבלים החלו לאיים בהפגנות, באלימות ובשביתות רעב.
"באותו בוקר אני עושה דיון היערכות לשביתת מחבלים... מחבלים ששומעים כל הזמן שעובדים על זה כבר מתחילים לאיים שאם יופעל הפיילוט - תהיה אלימות בתוך בתי הכלא... וכמובן, ההנחיה שלי, שזה לא משנה מה האיום, המענה חייב להיות הכלה והתמודדות איתו עד הסוף... האיום המרכזי נוצר מחמאס, שהודיע שהוא יתחיל שביתת רעב. ואני, מראש, כדי להתמודד עם שביתות רעב וכדי שלא יהיה צורך להיכנע להם, או שלא יהיה איום כזה שהם יציפו את בתי החולים האזרחיים ופתאום מאות מחבלים יתפסו מיטות אשפוז של אזרחי ישראל, הגדלתי מאוד את יכולת האשפוז בתוך השב"ס... הכנו מתקני קליטה במרתפים של בתי חולים באגפים נפרדים. הכל כדי שאפשר יהיה להתמודד עם שביתות" אמר.
"אחר הצהריים קוראים לי לדיון אצל ראש הממשלה. אני מגיע לדיון, ויושב מולו ראש השב"כ נדב ארגמן... ומתחיל דיון מה עושים מול השביתה. אמרתי לו 'מה זאת אומרת מה עושים? לא עושים כלום, מפעילים את החסמים'. (והוא אומר לי - ק"ל) 'כן, אבל יש הערכות וכולי'... שורה תחתונה, אומר ראש השב"כ דאז שהם חושבים שבנסיבות האלו אפשר להציע למחבלים טלפונים ציבוריים, כחלופה, ושעדיף שיוקם צוות מו"מ, שגם השב"ס יהיה בתוכו, והרעיון הוא להגיע לאיזושהי הבנה". "הלסתות שלי נשמטו", העיד ארדן. "אני חייב להגיד שחזרתי בדיכאון כבד מאוד מאוד מאוד מהדיון הזה. למחרת קיבלנו החלטה כתובה מהמל"ל, שמנחה אותי בדיוק לפי מה שתיארתי כרגע, להיכנס למין דיאלוג כזה. האיום עבד. הם נקטו אלימות נגד סוהרים, והתוצאה היא שמדינת ישראל עצרה את הפעלת החסמם", הוסיף.
נציג השב"כ, בכיר בדרגתו, המליץ לוותר על הניוד. "זה יביא להסלמה", הזהיר, "הארגונים בחוץ לא יישארו אדישים... בסופו של דבר לא נוכל להכיל שביתה כזאת לאורך זמן... המועד עכשיו מבחינת השב"כ אינו המועד הנכון". כל המשתתפים יישרו קו, כמעט כמו תמיד, עם הארגון שפעם אחר פעם מניח תרחישי אימים, לא כדי להתייצב מולם ולשבור אותם, אלא כדי להיכנע להם ולקנות שקט.
ארגמן טען שהמליץ בזמנו לפגוע בראשי חמאס, המלצה שנדחתה על ידי בנימין נתניהו. אם היינו פוגעים בסנוואר ובדף, הסביר, היינו פוגעים "דרמטית" בחמאס "בלי לטבוע בבוץ העזתי". וזהו כל הסיפור על רגל אחת. ההיסטוריה מלאה במנהיגי טרור שחיסלנו, וטוב שחיסלנו. חיסלנו את אחמד יאסין, חיסלנו את עבד אל־עזיז רנטיסי, חיסלנו את סלאח שחאדה, חיסלנו את יחיא עיאש, חיסלנו את אחמד ג'עברי, חיסלנו רבים אחרים, וחמאס נשאר על הרגליים. כי בחיסולים מרחוק לא מפרקים את חמאס. את חמאס אפשר לפרק רק דרך הרגליים. בעוצמה. בכוח. בכיבוש שטח. אתם זוכרים את השב"כ מציע הצעה כזו? אגב, היו מי שהציעו, רק שההצעות שלהם נתקלו תמיד בתגובות מלגלגות ובמאמרים ארסיים על "הקיצונים המשיחיים שחולמים לחזור לעזה".
במחצית 2018, שנתיים אחרי שפרש מתפקידו, התראיין ראש השב"כ לשעבר יורם כהן אצל אילנה דיין בגלי צה"ל. הימים היו ימי ההתפרעויות האלימות של העזתים על הגדר. כהן, כמו רבים אחרים, ניסה להסביר שבסופו של דבר מה שבעזה רוצים זה שקט ורווחה, ותיאר כיצד נמצא חמאס בשפל כלכלי ובבידוד מדיני. "הנושא המרכזי שלפי דעתי הם עובדים עליו זה איך לשנות את המדיניות הישראלית, לצאת מהמצור... כלומר, לפתח כלכלה, תנועה של אנשים, להוריד את האבטלה ולאפשר חיים סבירים... גם אם הם מרדו ותפסו את השלטון בכוח, איך הם נהיים עם כאחד העמים, או מדינה כאחד העמים... המטרה האמיתית - לצאת מהמצב הקשה שבו נמצאים, במינימום מחיר. מבחינתם אין להם עניין להילחם בישראל. הם יודעים שהם לא יכולים לכבוש את ישראל. הם יודעים שיקבלו עונש פיזי, גם בדם וגם בממון וגם בתשתיות, הרבה יותר חמור, ואין להם עניין כזה... לפי דעתי צריך לשפר את המצב בעזה, גם את התשתיות, אולי גם דברים אחרים".
כהן הציע שישראל תבדוק במה היא יכולה לתרום לחייהם הטובים של העזתים, גם אם הם מונהגים על ידי ארגון הטרור החמאסי. "...לנסות לשבת ולראות למה הפרויקטים הבינלאומיים התשתיתיים, שקשורים באנרגיה, מים, ביוב וכדומה, לא מתבצעים בעזה. לישראל אין מניעה שהדבר הזה יקרה, להפך... אני חושב... שהציבור בעזה, גם אם הוא נשלט על ידי חמאס, ולצערנו לפני עשור הוא בחר בו, עדיין צריך לתת לו תנאים טובים, על מנת שהחיים שלהם יהיו סבירים".
נכון, זה היה ב־2018. אבל זו הייתה תפיסת עולם שכמעט כל ההנהגה המדינית והביטחונית לקתה בה. זו הייתה התשוקה לראות בעזה מדינה נורמלית עם אוכלוסייה נורמלית שיש לה צרכים, ושלנו יש עניין לספק אותם גם אם בעזה לא מפסיקים לקרוא להשמדתנו, ולהאמין שעם ביוב הולם וצנרת מים איכותית הם ישכחו את הרצון שלהם, את האמונות שלהם ואת הכוונות שלהם.
בר, כמו כמה מקודמיו, נהנה לגלגל על הלשון "דמוקרטיה" ו"ממלכתיות", אבל מגלה שההבנה שלו בתחומים הללו נמוכה מאוד. ראש השב"כ לא קובע מתי בא לו ללכת הביתה. ראש השב"כ לא יכול למתוח ביקורת על הדרג המדיני הממונה עליו. ראש השב"כ לא יכול לבצע תחקירים שימצאו שהדרג הנבחר, שלו הוא כפוף, אשם במשהו. ראש השב"כ לא יכול להודיע לראש הממשלה מתוך אילו שני מועמדים יבוא המחליף שלו. אגב, כל זה לא קשור בכלל לשאלה אם בר צודק או לא בטענותיו. זה קשור למשהו פשוט בהרבה. במדינה מתוקנת הדרג המדיני מנהל את ראש השב"כ, ולא להפך.
וזה עוד לפני שהגענו לאיום המאפיוזי שהשמיע ארגמן בריאיון הזה: "יש לי הרבה מאוד ידע, אני יכול לעשות בו שימוש... אם אני אגיע למסקנה שראש הממשלה החליט שהוא פועל בניגוד לחוק, אז אם לא תהיה ברירה, אני אומר את כל מה שאני יודע ומנעתי מבעדי עד היום...".
ליותר מדי אנשי ביטחון ותיקים, ודאי לאנשי שב"כ שחיו במשך שנים ארוכות בסביבת עבודה חריגה מאוד, קשה לעשות את המעבר לאזרחות. מבחינת ארגמן, נתניהו הוא כמו אחד הסוכנים שהוא ניסה לגייס בעבר. "יש לנו הרבה מידע", הוא אומר לו, "ואם לא תפעל כמו שאנחנו מצפים, נפיץ את כל מה שאנחנו יודעים עליך".
מבחינתו של ארגמן, אם השיטה הזו עבדה כשבצד השני ניצב פלסטיני שיכול לסייע לנטרל מכונית תופת, אין סיבה שזה לא יעבוד כשבצד השני עומד ראש ממשלת ישראל הנבחר. ומה שהכי מגוחך זה שהחבר'ה האלה עושים את כל זה בשמה של "הדמוקרטיה", שהם משוכנעים בכל מאודם שכך בדיוק היא נראית. ומכיוון שמדי פעם מזכירים לנו שראש השב"כ אחראי על שמירת סדרי השלטון, הנה עוד דוגמית לתפיסת עולמו של הראש הקודם.
אם היה מדובר בראש שב"כ אחד, היינו יכולים לפטור את זה במשיכת כתף ולתלות את זה במקריות. כשזה קורה עם סדרה ארוכה שכזו, אי אפשר לברוח מההבנה שיש כאן עניין עמוק. שאיכשהו, כמעט כל הממונים לתפקיד הזה לא מסתדרים עם הדמוקרטיה, לא מסוגלים להתמודד עם בחירתו של הציבור שחושב אחרת מהם, ולא מבינים שהמדינה לא שייכת להם.
ב"הארץ" סיפרו על ביקורת במערכת הביטחון "על פוליטיקאים הקוראים להקפיא את העברת הכספים מקטאר לרצועת עזה". ובוואלה ידעו להוסיף ש"עמדת צה"ל והשב"כ שהוצגה לשרים הייתה שיש לחדש את העברת הכסף הקטארי בימים הקרובים, אם יישמר השקט בגבול". כך בדיוק היה כאשר בתיאום עם גורמי הביטחון, ובהם השב"כ, הכריז שר הביטחון בני גנץ באוגוסט 2021 על חידוש העברת כספי הסיוע מקטאר לרצועת עזה, בצירוף דברי תודה חמים לקטאר, ש"לוקחת על עצמה תפקיד חיובי באזור".
וכאן צריך להבין משהו בסיסי, אפרופו הטענה שלפיה נתניהו אפשר את הכנסת הכסף במזוודות, וממשלת בנט־לפיד־גנץ אפשרה את הכנסתו בדרך אחרת, טובה יותר. ברצועת עזה שולט ארגון חמאס. ביד אחת שלו, היד האזרחית, הוא היה חייב לדאוג לאוכלוסייה שלו. ביד השנייה שלו, היד הצבאית, הוא בנה מפלצת טרור. כל שקל שנכנס לרצועה וניתן לעזתים, ושיהיו אלה הנזקקים הכי גדולים בקרבם, הוא שקל שחמאס היה פטור מלשלם אותו בעצמו, והיה יכול להפנות אותו להתארגנות צבאית. בין אם השקל הזה נכנס במזוודות, בהעברות בנקאיות או בכל דרך אחרת. ובמובן הזה, נתניהו, בנט, לפיד וגנץ – כל אחד לפי משך הזמן שבו היה בידו להשפיע – תרמו את תרומתם לחמאס. נתניהו יותר, אחרים פחות, אבל התפיסה הייתה אותה תפיסה. כן, גם אצל שירות הביטחון הכללי שעכשיו מנסה לשפוך כמה שיותר דליים על הממשלה, ולהשאיר את עצמו יבש.
לפחות מבחינתי, פרסום החלק הזה בתחקיר, אותה ביקורת על הדרג המדיני, היה הרגע שבו הבנתי, עוד לפני שבאה ההודעה של רונן בר שצוטטה בראש הטור ושכנעה אותי סופית - שראש השב"כ לא יכול להמשיך בתפקידו ולו דקה אחת נוספת, אפילו אם כל טיעוניו נגד הדרג המדיני נכונים. למה? משום שבעולם שפוי לא יעלה על הדעת שגוף שכפוף לממשלת ישראל, בתחקיר שנועד לבדוק איפה הוא עצמו שגה, יפיל את התיק על הממונים עליו.
מעבר לזה, האם עורכי ה"תחקיר" השב"כי הזה תחקרו מישהו מהדרג המדיני לפני שהטילו עליו אחריות? ביקשו את תגובתו? את התייחסותו? את הסבריו? את מסמכיו? שאלו אותו למה קיבל החלטה כזו ולא החלטה אחרת? איזו מין תרבות תחקיר זו שאתה יושב בחדרך ומוצא שאחרים, שכלל לא שוחחת איתם, הם האחראים? ומילא השב"כ, אבל זה שהעיתונות הישראלית התייחסה אל המסמך הזה כאל נייר אובייקטיבי, כאילו היה תוצר של ועדת חקירה ממלכתית ולא גרסת הגנה של גוף שנקלע למצוקה בשל כישלונו ומנסה לפזר את האשמה גם על אחרים – זו הזיה בפני עצמה.
התרעות פיקוד העורף