ילדי האביב

יש דבר אחד שאני אוהבת יותר מלכתוב, זה ילדים. אני יכולה לבלות שעות בלשחק איתם, ללמד אותם על עונות השנה, על חגים, לספר להם סיפורים קלאסיים ולבשל להם אוכל טעים. לא בכדי ילדי הגן של גפן מבקשים שאקח אותם איתנו כשאני מגיעה לאסוף אותה. הם יודעים שכאן ישנו חדר השינה של גפן, אבל בצמוד אליו שוכן חדר משחקים עם המון פינות: “פינת רופא", “פינת יצירה", “פינת בובות" וכו'.

כשהייתי בת 13, החליטה אמי ז"ל שדי לה, היא לא מוכנה שיכתבו יותר את שמה על הקו התחתון של המצב הסוציו־אקונומי והחליטה להרים את עצמה, לבד ובלי עזרה של אף אחד. היא החלה לשמור על שני ילדים בבניין שבו גרנו בחולון, אחר כך הצטרף עוד ילד מהבניין השכן, ובתוך שנה הבית הקטן והיפה שהיה לנו ברחוב ראש פינה בחולון הפך להיות פעוטון של ממש.

היו לה מזרנים, צעצועים, לולים ואפילו עגלול אחד, שאליו הכניסה את כל הילדים כששכחה לקנות משהו מהמכולת של הגרוזיני בסוף הרחוב. מתישהו כבר לא היה מקום, אז היא העבירה את כולנו לבית יפה יותר, בבניין חדש עם חדר כושר, והפכה את הבית ההוא לגן ילדים. בתוך שנתיים היו שם מעל 20 ילדים, גננות מוסמכות, סייעות, טיולים, ועל הפקות מסיבות סוף השנה שלה עדיין מדברים. אני זוכרת איך חיכיתי לסיים את בית הספר ולבוא מיד לגן שלה, הילדים אהבו אותי, הצחקתי אותם, שיחקתי איתם שעות וחדתי להם חידות. הייתה גננת אחת ששנאה שבאתי ועלבה בי פעם אחת, למען האמת, פעמיים, אבל אחרי הפעם השנייה קיבלה מכתב פיטורים מאמי.

אחרי כמה שנים יפות שבהן הגן הזה עבד וצמח, נפטר אביה של אמי, והיא קרסה. משהו בעייפות החיים ובאבל הגדול בעקבות אובדן האדם שהיה הכי קרוב אליה, גרם לה לאירוע לב קשה מאוד, שלקח לה זמן להתאושש ממנו (אותו אירוע לב שהגיע שוב כעבור 20 שנה, והפעם לא יצאה ממנו). הגן התחיל לאבד ילדים, קירותיו הפכו אפרוריים, סייעות פוטרו, והמצב הכלכלי שחייך אלינו פתאום, חזר להתנכר ועברנו כולנו לדירה בת חדר וחצי בשכונה לא שכונה. היו אמהות שסירבו להוציא את הילדים שלהן מהגן, הן ידעו מה רבה ההשקעה הרגשית והחומרית של אמי בילדים, והיו בטוחות שהיא תשוב לאיתנה.

ובינתיים, מילאתי אני את מקומה. לדעתי זו הפעם הראשונה שבה אני כותבת את הדברים האלו. היו שבועות רבים שבהם החסרתי לימודים, כמעט את כל כיתה ט' ו־י'. בבוקר לקחתי ממנה את מפתחות הגן, הלכתי אליו רבע שעה ברגל, אווררתי אותו, תליתי דברים ממחסן הציוד, בהתאם לחג או לעונה הספציפית בשנה, חתכתי ירקות, הכנתי מבעוד מועד את ארוחת העשר וחיכיתי לפעוטות שיבואו.

היום הם כבר בטח אחרי צבא. בזכות הימים ההם שבהם ביליתי בגן, ידעתי הכל. בבוקר שרנו, למדנו, רקדנו, אחרי ארוחת עשר יצאנו לחצר ונתתי להם זמן חופשי, אחר כך חזרנו, שטפנו פנים וידיים וניגשנו אל ארוחת הצהריים שאלתרתי. פתיתים ושניצלונים, פיצות וירקות, אורז ועוף. אלו כל הדברים שידעתי להכין אז.

אחרי ארוחת הצהריים פיזרתי מזרנים, החלפתי טיטולים למי שהיה צריך והחשכתי את הגן, שרתי להם שירי ערש עד שנרדמו, וכשהתעוררו, קצת לפני שלוש בצהריים, כבר חיכו להם כריכים עם שוקולד ושפריצר מים אחד, שעזר לי לסדר את השיער ולשים קוקיות לבנות, כדי שיהיו יפות לקראת הוריהן שתכף יגיעו. בכל ערב, קצת אחרי חמש, הגעתי הביתה מותשת. טלפנתי לאחת מהחברות שלי לשאול על מה למדו היום והשלמתי חומרים. למזלי, זה לא היה קשה לי במיוחד. שנה אחר כך אנשי הרווחה התחילו לגשש קצת, והגן נסגר, חבל.

מאז עברו הרבה מים בנהר, אבל אפילו בתקופת הנישואים שלי, כשכבר הייתה לי קריירה מבוססת ומוכרת, אמרתי לא פעם לאמי שהחלום שלי הוא לפתוח גן ילדים. היא ביטלה את דבריי בהינף יד: “מה את צריכה את זה? הרי לא עובדים עם הילדים, עובדים בעיקר עם ההורים, ולכי תרדפי אחרי הצ'קים שלהם". אבל משהו בכל זאת עדיין מדגדג לי, ואני יודעת שברגע שהמילים יפסיקו לפרנס, אפתח אחד כזה, ויהיו בו כל כך הרבה ספרים ואוכל פי מאה יותר טעים ממה שידעתי לבשל אז.

הבוקר הבאתי את גפן לגן מוקדם מהרגיל ונסעתי אל בית הספר של ניתאי, האחיין שלי. אחותי ובת זוגה היו אמורות להיות הורות מלוות, אבל הוא ביקש אותי, שוב. זה לא מפתיע ממש. אני דודה־אטרקציה. כשהגעתי, הגבר הקטן הזה, בן 7 בסך הכל, אחז בידי והכיר לי את החברים והחברות שלו. “זו דודה שלי מרסל", אמר להם, “אבל היא יושבת לידי באוטובוס", השיב.

הבאתי הרבה חטיפים בתיק, מים, ואמו שלחה סנדוויצ'ים. נסעתי יחד עם כיתתו לנחל אלכסנדר. ראיתי את ההתלהבות באוטובוס, זה היה הטיול השנתי הראשון שלהם. חלק מהילדים שרו את “לטיול יצאנו", כאילו השנים לא חלפו, ואחר כך הגבירו והמשיכו ב“הנהג שלנו חברמן". לרגע חשבתי שאני מדמיינת, היה חסר שישירו גם את “כובע של קש" והייתי בטוחה שחזרנו עשורים אחורה. החלק השני, וביניהם האחיין שלי, הביטו מבעד לחלונות ה"ענקיסטים" (כדבריה של אחת הבנות שם) והסתכלו על השדות, הנחלים שראינו בדרך והקיבוצים.

“מרסל, מה זה קיבוץ?", שאל האחיין שלי. לא ידעתי איך להסביר בדיוק, היו לנו עוד עשר דקות לנסיעה, לכו ספרו לילד בן 7 על אידיאולוגיה, חלוציות, בתי ילדים, חדר אוכל והפרטה. אז סיכמתי את זה ב"זה ממש כמו כפר, האנשים שם הם חברים טובים אחד של השני ועושים הכל יחד, יש להם אפילו חדר אוכל". הוא נדלק מיד: “אפשר לנסוע לקיבוץ?", שאל.

“באחת השבתות", סיכמתי, וראיתי את עיניו נפתחות ומרותקות מנופה היפה של הארץ. המסע היה לא קל בכלל, היה די חם והלכנו ארבעה קילומטר במסלול מעגלי, רוב הזמן עסקתי בלהחזיר ילדים שירדו מהמסלול, להרגיע ילדה אחת שבכתה כי נפל לה החטיף ולשכנע ילד חמוד אחד להפסיק להכניס חיפושיות פרת משה רבנו לתוך קופסה כי הן רוצות חופש.

בסוף הטיול, כשהשבתי את האחיין שלי הביתה, הוא נשק לידי כאחרון הג'נטלמנים ואמר “תודה, דודה. אוהב אותך". משם נסעתי מיד לאסוף את גפן מהגן.

אני לא רואה הרבה אור בתקופה האחרונה, אבל בילדים, בדיוק כמו בכתיבה, ישנה ראשוניות. הרי אדם שכותב - כל דף הוא הפעם הראשונה אצלו. ואצל ילד - כל מבט.

וכמה כיף זה, בפרט אחרי שהחיים חובטים פעם ועוד פעם, לחוות את הראשוניות, הצמיחה, הדמיון, התוגה, התקווה, השמחה או סתם מבט המתואר בטקסט או מפי ילד בן 7 על רגביה, נופיה ויופיה של מדינתנו ללא שום מניירה או מטרה נסתרת.

אני אף פעם לא מחלקת לכם הוראות, אבל חושבת שבתקופה כזו, רוויית דם וזרועת הרס, נסו להיאחז, בעט, בדף ובדמיון או סתם, בצחוק מתגלגל ויפה של ילד, שיהפכו כל עונה קודרת לאביב יפה וצבעוני.