ניגוד לקרעי זיכרון משובשים ודהויים, ציטוטים שקהו, חיבור תת־הכרתי של טקסטים שנכתבו ונדפסו בנפרד ובעיקר בגלל אמירה שהתבקשה שתיאמר אך לא נאמרה, זה מה שבאמת כתב ג'ון לנדאו, מבקר הרוק של "רולינג סטון" - לא בעיתונו אלא ב"Real Paper" - קטע מהביקורת המפורסמת ביותר בתולדות הרוק: "ביום חמישי שעבר, בתיאטרון הרווארד סקוור, ראיתי את הרוק'נרול חולף מול עיניי. וראיתי דבר אחר: ראיתי את עתידו של הרוק'נרול ושמו ברוס ספרינגסטין.
ובלילה שבו היה לי צורך להרגיש צעיר, הוא גרם לי להרגיש שאני שומע מוזיקה בפעם הראשונה בחיי...הוא פרחח רוק, משורר רחוב לטיני, רקדן בלט, שחקן, בדחן, מנהיג להקת ברים, נגן גיטרת קצב לוהט, זמר יוצא מן הכלל ומלחין רוק'נרול גדול. הוא מנהיג להקה כמי שעושה כך כל חייו...הוא מענטז לפני להקת הכוכבים הקצבית שלו כהכלאה של צ'אק ברי, בוב דילן הצעיר ומרלון ברנדו".
מתרגמים טובים ממני מוזמנים לבוא איתי חשבון על קיצורי דרך, אבל אני מכיר מילוני אנגלית־עברית והם אינם מכילים את המילים שחייבים להמציא כדי לעשות צדק עם הטקסט. מה שמדהים ממרחק הזמן והתודעה הוא העובדה שהדברים נכתבו ב־9 במאי 1974, ואין בהם ולו רמז לאמירה שספרינגסטין הוא בוב דילן הבא. מה שמדהים באמת ובתמים הוא שהדברים נאמרו שנה וחצי לפני יציאתו לאור - בפיק ברכיים קולקטיבי, מספרינגסטין ועד "קולומביה", חברת התקליטים שהחתימה אותו, בימים שאלבום כושל אחד הפריד בינו ובין כישלון - של "Born to Run", אוגוסט 1975, התקליט ששינה את חיי, ואולי את חייכם? חיינו? החיים בכלל?
לא את כל הדרך שפיללתי עשה סיפור הרוק הגדול הזה של המאה שעברה. בעיקר משום ששנה אחרי שכתב את דברי השבח המיתולוגיים הללו, שקשה לכתוב כמותם ולהישאר בחיים מבלי שמעריץ חמום מוח של דילן יחרבן על מושב הנהג של המוסטנג 65' שקנית בדולר האחרון שלך, ואחרי שספרינגסטין ומייק אפל, המפיק הצעיר והדינמי שלו, השחיתו תשעה חודשים באולפן בניסיון להביא את השיר "Born to Run" לכדי שלמות, נדחף לנדאו לתמונה וחתם כמפיק־שותף של האלבום החדש, בתקווה שהאוזניים הטריות שקראו כה טוב את טופוגרפיית הרוק של 1975 יעזרו בפתרון הבעיות שתקעו את ספרינגסטין באולפן במשך שנה וחצי.
אף אחד לא דיבר על ניגוד אינטרסים זועק ומשווע לצדק מוסרי במעברו של לנדאו ממושב המבקר במערכת עיתון של אלה שאינם יודעים לשיר ולנגן וכותבים על מי ששרים ומנגנים. אף אחד לא חשב שהיה דבר־מה מצחין בהחלטה לגייס את לנדאו, על חשבון אפל הנאמן, אחרי שכת נאמני ספרינגסטין ב"קולומביה" החליטה להוציא 50 אלף דולר על שיווק ציטוטו של לנדאו "ראיתי את עתידו של הרוק'נרול ושמו ברוס ספרינגסטין".
לראות את ספרינגסטין מעוך בחיבוק הדוב המגושם של לנדאו, שהיה גדול עליו פיזית בארבעה מספרים לפחות, הזכיר לי, ולא לטובה, חיבוקים היסטוריים נוספים מתולדות הרוק: אלברט גרוסמן המרושע שניהל את דילן; אליוט רוברטס (רבינוביץ') וניל יאנג; אירווינג אזוף והאיגלז; דיוויד גפן וג'קסון בראון; פיטר אשר ולינדה רונדסטט; בריאן אפסטין והביטלס; סול זאנץ וג'ון פוגרטי.
כאשר הגיע דיוויד רמניק, עורך ה"ניו יורקר", לכתוב את האפוס הספרינגסטיני שלו ב־2012, ולראיין את לנדאו בביתו בצפון מחוז ווסטצ'סטר בניו יורק, שבו הקימו היהודים את מיליציית הכוח והממון, הוא לא התבייש לכתוב שלנדאו ודאי לא יאהב את זה, אבל על קירות ביתו תלויים ציורי שמן של גדולי ציירי הרנסנס.
שנים רבות הייתה תלויה בחדר השינה שלי גרסת הוויניל הממוסגרת של "Born to Run". הוא היה האלבום הראשון שרכשתי באמריקה ב־1975, השנה שבה הגעתי לסן פרנסיסקו. למרות מצבנו הכספי הרעוע הסכמנו שאין חיים ללא מוזיקה ורכשנו מערכת סטריאו מביכה ב־300 דולר. אז שמתי לב שהאוטובוס לבית הספר מוריד אותי בקולומבוס פינת ביי, שם היו צמודות בחיבוק אוהב החנויות ששינו את חיי: Tower Records ו־The Gap. נותר בי חשד עמום לגבי קביעתי ששתי החנויות הללו היו הסניפים הראשונים של הרשתות הגדולות. לכן שבתי, בדקתי ומצאתי שתחילת Tower Records בסקרמנטו, בירת קליפורניה, וכי החנות שאהבתי הייתה הסניף הראשון מחוץ לסקרמנטו. ראיתי את חלומי מתגשם וקראו לו Tower Records.
אלבומי השבוע החדשים נערמו מול הקופות בגובה שהתחרה במגדלי עזריאלי, ובעידן שבו היו עטיפות התקליטים קשקושים צבעוניים עם נטייה פסיכדלית, זהר השלישי של ספרינגסטין בשחור־לבן המעוצב להפליא שלו ועליו הצילום האייקוני מאת אריק מיולה שבו נראה השחיף מניו ג'רזי מחייך בעליצות מהוססת כשהוא נשען על כתפו של הסקספוניסט קלרנס "האיש הגדול" קלמונס, שחלש על העטיפה האחורית. KSAN, תחנת הרדיו המיתולוגית שמי שלא האזין לה גורש מהעיר, טחנה את ספרינגסטין החדש ללא הבחנה באדיבות המגיש טרי מקגוורן; מה ששמעתי בחש אותי. השכנה ממול ניגנה את ספרינגסטין ללא הפסקה, עד שהתעורר חשש אמיתי שמתה והפטיפון נשאר תקוע על ריפליי.
תקליטים באותם ימים היו עטופים בקרטון קשיח ושרוול מנייר. עלה מהם ניחוח נהדר כשהסרנו את הצלופן, ומילות השירים - במיוחד ב"Born to Run" - זרחו בשחור חד כתער על לבן כמשי. מהשמיעה הראשונה ועד האלף, זה היה, ידיים למטה, אחד האלבומים הגדולים ששמעתי בחיי. אם אומר הגדול ביותר איאלץ לנמק, למצוא את דילן ולהתנצל בפניו; אז אסתפק באחד מעשרת הגדולים. בעיקר משום שעד אותו רגע לא שמעתי אפוס רוק מיוחד ושונה כל כך. לעיתים היה נדמה שספרינגסטין הניח בוהן בטריטוריית הפרטנזיה אבל מיד משך אותה לאחור בבהלה תבונית. היו מבקרים שטענו שקיר הסאונד שהוא בנה באלבום השלישי שלו ומוטת הכנפיים האופראית, היו גדולים מדי בשאפתנותם.
שניים מהשירים, לא אומר איזה, גוררים רגליים עד היום; אבל השירים הגדולים כמו "Thunder Road", "Jungleland", "Backstreets", "Tenth Avenue Freeze Out" ואחרים, משייטים במחזור הדם שלי בסאון גדול. זאת הייתה אהבה, לא פחות, ועידוד ששאב סטודנט צעיר בתחום יצירתי מהידיעה שהגאונות לא עברה מהעולם וכי מי שיכול לכתוב, להלחין ולבצע כך, הוא התקווה של כולנו. רוי ביטן עם פתיחות הפסנתר האופראיות שלו; סטיב ואן־זאנט הצעיר היה מחופש לגנגסטר שנים לפני שהיה סילביו דנטה ב"הסופרנוס"; מקס וויינברג הצעיר הלם בתופים כמנוע V־8 עם שמיעה אבסולוטית; גרי טאלנט היה בסיסט נדיר, והכל נשמע יותר טוב כאשר דני פדריסי חגר אקורדיון.
קלמונס, על פי עדותו שלו, היה גדול יותר תודעתית מכישרונו, אבל הוא למד את קטעי הסולו שלו כתלמיד ישיבה פטור משירות. לכן הם נשמעו כה גדולים. ספרינגסטין היה בן 25 וניו ג'רזי כולה, המדינה שנחשבת לבית השחי האמריקאי, שכנה בקולו ובדימויים שעליהם עמל במחברות עבות כשהוא משכתב לכדי שלמות.
"Mystery Train" הוא כל מה שאתם צריכים ורוצים לדעת על רוק ועל החיבור המחושק שלו לחיים ומוות באמריקה, לאתוס האמריקאי, לתולדות הבלוז ולכיצד מצמצמים רעיון המחייב לכאורה לקסיקון או אנציקלופדיה, לספר קטן העוסק בארבע דוגמאות בלבד: הלהקה, סליי סטון, רנדי ניומן ואלביס פרסלי. ב־2011 הופיע הספר ברשימת 100 הספרים המשפיעים ביותר של "טיים" באפקט שכינו בשבועון "פיצוץ"; הספר הדגים כיצד ניתן לכתוב על תרבות פופולרית באותה תחושת שליחות, חשיבות ותחכום שבה כותבים על אומנות לשמה.
על פי מרקוס, רוק'נרול לא היה רק "תרבות של צעירים או תרבות־נגד כי אם תרבות אמריקאית". הספר נקרא כספרות במיטבה, בעיקר מכיוון שכמו ספרות, הוא נוקט גישה סובייקטיבית. מרקוס מניח שקוראיו אמונים על המוזיקה שאותה הוא מנתח באיזמל גאוני וכי רוק הוא השתקפות החיים באמריקה וההפך. פרק הפתיחה שלו על רוברט ג'ונסון, אולי יוצר הבלוז המצוטט ביותר בתולדות הרוק, ועל הרמוניקה פרנק האלמוני, הוא כל מה שמי שעושים עצמם יודעים בלוז מהו צריכים כדי להבין.
כל עמוד ב"Mystery Train" מכיל יותר ציטוטים, הפניות, הבחנות ורעיונות מקוריים, מאשר הלקסיקונים עבי הכרס הממוטטים שולחנות קפה שעליהם הם מוטלים ללא שימוש. על השאלה מדוע לא תורגם עד היום לעברית יענו בוודאי המו"לים הנאורים המחליטים עבורכם מה תקראו, מתי וכיצד וישבשו את ההיגד ללא הכר, אבל מדובר בספר ששמו חייב להיזכר בנשימה אחת לצד "התפסן בשדה השיפון", "בדרכים", "מילכוד 22" ו"פחד ותיעוב בלאס וגאס".
"Mystery Train" ירד לדפוס כאשר ספרינגסטין נאבק עם יצירת המופת שלו באולפן ההקלטות, שנה וחצי שגרמו לג'ון האמונד האב, האיש שהביא את בוב דילן וספרינגסטין ל"קולומביה", להזיע בחריץ של הישבן בחשש שההשקעה וההייפ על משורר האספלט לא תשתלם ושנים של כתיבה סובייקטיבית יירדו לטמיון. באחד מרגעי הצלילות שלו כעורך גדול, נתן יאן וונר מה"סטון" את "Born to Run" לגרייל מרקוס לביקורת. ללא קשר מוקדם בין השניים וכמי שהיה ידוע בעצמאותו ככותב בעיתון שכבר 40 שנה מדפיס את ספרינגסטין על השער פעם בשנה לפחות, ירה מרקוס ביקורת שלכנות אותה מהללת דומה לכריס פארלי ז"ל בחולצה XL.
"זה אלבום נפלא המניב תשואה לכל הימור שהושם עליו...הפורץ את עתידו של ספרינגסטין לרווחה...השירים באלבום מוכיחים את סמכותו היצירתית הדרמטית יוצאת הדופן המונחת בלבה של המוזיקה...שירתו של ספרינגסטין, מילותיו ונגינתה של ה־E Street Band הופכות את חלומותיהם וכישלונותיהם של שני דורות לאפוס שתחילתו במכונית שעפה מהצוק ב'מרד ללא סיבה'... למרות החוב שלו לצליל של פיל ספקטור, ניתן להשוות את האלבום רק למוזיקה שניגנו בוב דילן והלהקה ב־1966... הוא משח את עולמו בתהילה מבלי להלל דבר: לא את הרומנטיקה של הבריחה, לא את הפאתוס של קרבות הרחוב ב'Jungleland', לא את האוהבים המבוהלים ב'Backstreets' ולא את עצמו...'Born to Run' הוא המוטו המקשר את הסיפורים באלבום, כמו שהגיטרה השזורה בשיר הנושא - הריכוז המוצלח ביותר של רוק'נרול מאז ריף הפתיחה של 'Layla' - מדברת בשם המוזיקה... השירים הטובים ביותר הם הרפתקאות אפלות, אירועים של חרון מבוזבז. אגדות על ילדים שנועדו לברוח ועדיין מפסידים, כמו "Backstreets", יכולות להכות כה חזק ומהר שזה כמעט בלתי אפשרי להאזין להם מבלי להתייפח. ועדיין המוזיקה מרוממת רוח. אתה מוצא עצמך נד בראשך בהשתאות, מחייך מבעד לדמעות נוכח כל היופי הזה".
באחד המקרים הנדירים בתולדות העיתונות האמריקאית, מקרים המאפיינים בעיקר אירועים חדשותיים מסדר גודל של רצח נשיא או פריצת מלחמה, הופיע ברוס ספרינגסטין סימולטנית על שעריהם של "ניוזוויק" ו"טיים" ב־27.10.1975. סיפורי השער עצמם התחרו, ללא ניסיון לגרוע מעוצמת המהלומות המילוליות, באחת מתחרויות הסופרלטיבים הגדולות אי פעם.
עבור ספרינגסטין ולהקתו זה היה רגע מפחיד, כמעט מגוחך, בקפיצת מדרגה מברוס מי? לאיש הצעיר שעתיד הרוק הודבק כמטרה על מעיל העור השחור שלו. משום שאפילו במקהלה הטובה ביותר יימצא מי שרואה את ייעודו בזיוף צורמני, התנדב הנרי אדוארדס, מבקר הרוק של ה"ניו יורק טיימס", להצטרף להיכל התהילה של דיראון עולם: "מילותיו של ספרינגסטין הן קשקוש רגשני", כתב, "המלודיות שלו הן או מיד שנייה או שגרתיות והופעותיו מייגעות. כשהוא לוקה בפגמים כה רבים נחוץ נתון נוסף בהצלחתו של ברוס ספרינגסטין: יח"צנות פעלתנית".
עם חווה של 1,600 דונם בניו ג'רזי, בתים בפלורידה ובבוורלי הילס, שלושה ילדים, רעיה אדמונית ששרה ומנגנת איתו, יותר מכוניות מאשר הופיעו בשיריו וכל הסממנים של בורגנות לא זעירה כלל, ברוס ספרינגסטין בן ה־75 כבר אינו הצעיר הרעב, השאפתן שהיה עבד נרצע לכישרונו הייחודי. אחרי כל הפרסים האפשריים, MusicCare לכבודו, היכל התהילה של הרוק עם האי סטריט בנד ובלעדיה ומיליוני מעריצים בעולם האמונים על קריאה קצובה "ברוס! ברוס!", הנשפכת ממנו כמו סירופ מייפל על ערימת פנקייקס, ספרינגסטין מודע - כאומנים אחרים בני שכבת הגיל שלו - שאפסו הסיכויים שיכתוב, יקליט ויופיע עם שירים מהזן שעשה את "Born to Run" ליצירת מופת אלמותית.
על החסך הזה במעיין היצירה המתייבש שלו, הוא מחפה בהופעות גרנדיוזיות, לא דקה פחות משלוש שעות, ברחבי העולם, שם אוהבים אותו ללא מצרים. עם החרקות על ברכיו, השתיקות המלודרמטיות הארוכות שעה שהבס מבמבם ברקע וממטרי הזיעה והבגדים הרטובים של מי ששומר על גזרתו עם מאמן אישי, כאשר הוא רוצה להרים את הגג בלונדון, ברצלונה או ניו יורק, הוא נדרש לשירים שעשו אותו ב"Born to Run".
הוא שומר אותם כאתרוגים בצמר גפן ושולף ברגעים מפוזרים אסטרטגית כדי להזריק להופעה את השיאים שלהם הוא זקוק כדי לשמור על מעמדו. שערו נסוג והקליש לחתימת בלורית. הלסת התחתונה שלו בולטת יותר משבלטה; אבולוציה, אתם יודעים. הגיטרה שלימד לדבר עדיין מגמגמת לעיתים ריפים מקוטעים. הוא מפטר ומזמן את האי סטריט כמו היו עובדי יום מזדמנים הממתינים בצומת באל פאסו למכוניתו של חוואי תורן. הוא מבטל הופעות בשל מחלות, ואיכשהו ההערצה שלה הוא זוכה - ואני מודע לכך שאני פותח את שערי הגיהינום - כבר לא באה לו ביושר. הוא עדיין המיתוס, אבל באותה עת הוא מצליח להיראות צמוק, נסוג ומסוגר.
הוא תמיד יכול לומר שהוא האיש שהגה, חיבר, שר וניגן את "Born to Run". יוצרים מעטים בלבד משאירים מאחוריהם יהלום כה נפלא שהאור נשבר בו באלפי נגוהות.
התרעות פיקוד העורף