כבר לא מדובר בפער דורות בנוסח - הילד שלי מתלבש מוזר, ומקשיב למוזיקה רועשת, אלא ב - הבן המתוק שלי עלול להיהפך לרוצח, ואני אפילו לא אהיה מודע לכך. ולחלופין, הוא עלול להיות קורבן של התעללות, חרם וגו', ולי לא יהיה שמץ של מושג.
הגיים צ'יינג'ר בין פער הדורות הנוכחי לזה שהיה לפניו הוא האינטרנט. כוח־העל שהצליח לפרוץ את הקירות. כל הורה מכיר היטב את תחושת הביטחון החמימה הזאת, שמתפשטת בגוף ברגע שבו כל ילדיך נמצאים בבית. מאחורי הדלת המגוננת. במיטה החמה. כשהם בבית, הם בשליטתך. ואתה יכול לשמור עליהם מפני כל הסכנות שאורבות בחוץ. אבל האינטרנט הפך את התחושה הזאת לאשליה ריקה. כי גם אם תנעל את כל הדלתות באמצעי הטכנולוגיה המתקדמים ביותר, הסכנה מבחוץ תימצא כבר מזמן בד' אמותיך. והיא תפרוץ אפילו מבעד למסך קטנטן של טלפון סלולרי. למעשה, הילד המתוק שלך עלול ברגע זה להיות קורבן לפדופיליה, או לעבור חרם אכזרי ומשפיל, והכל מטרים ספורים ממך. והנורא מכל הוא שלנו, כהורים, אין כמעט שליטה במתרחש.
אפילו אם ננסה לעקוב אחרי התכתבויות של הילד, ובואו נשים רגע בצד את הסוגיה המוסרית הכרוכה במעקב כזה, סיכוי סביר שלא נבין את השפה. את הקודים. בסדרה “התבגרות" יש סצינה שבה בנו של חוקר המשטרה, מתבגר אבוד כשלעצמו, מנסה להסביר לאב את תוכנן האמיתי של הודעות שקרא באינסטגרם, במסגרת החקירה. ובעיקר, את משמעותם העמוקה של האימוג'ים המופיעים שם, שלמעשה מספקים מניע אפשרי לרצח. התחושה היא שאף שהאב והבן מדברים שניהם אנגלית, הם בעצם משתמשים בשפות שונות לגמרי. זו סצינה מטרידה, מדכאת, כמו הסדרה כולה. כי הרבה מעבר לשפה, נדמה שהשניים לא באמת מסוגלים לתקשר. גם אם הם רוצים בכך.
והשאלה הגדולה שעולה אחרי הצפייה ב"התבגרות" היא - עד כמה הסדרה אכן משקפת את המציאות? שאלה שכאב לשלושה טורדת כמובן את מנוחתי. כשהילדים שלי היו קטנים, החשש המרכזי היה מכמות השעות שהם מבלים מול מסכים, שמרבית התכנים שצפו בהם היו סרטים ותוכניות לילדים. בדיעבד, חשיפת יתר ל"טלטאביז" או ל"פים פם פה" נראית כמו האיום הכי תמים שניתן היה להעלות על הדעת. אבל בהמשך, כשהילדים גדלו, הם הסתגרו בחדר, איש איש ומחשבו. אחד הבנים שלי סיפר לי לא מזמן שכשהיה בן 13, כמו גיבור “התבגרות", הוא כבר נחשף - בעל כורחו - לפניות מצד פדופילים, שבחושיו הבריאים נמלט מהן מיד. לא ידעתי על כך דבר, בזמן אמת. כשסיפר לי, כמעט עשור אחרי, לא ידעתי את נפשי. וחשבתי באימה על כל הדברים האחרים שהוא ואחיו נחשפו אליהם, ולא אהיה מודע להם לעולם.
אבל מהעבר השני, אני מסרב להיכנע לתחושת הפאניקה, שעל פיה איבדנו כל שליטה על ילדינו. או שמדובר בחיה אחרת לגמרי שאנחנו לא מסוגלים להבין. בחוסר אובייקטיביות מוחלט אני קובע שהפער ביני ובין ילדיי אינו שונה מהותית מזה שהיה ביני לבין אבי. ושבני הדור הזה לא נופלים מבחינת ערכיות ואכפתיות לאחר מהדורות הקודמים. משהו שזכה להוכחה ניצחת רגע אחרי 7 באוקטובר.
אחרי שנה וחצי עדיין יורים עלינו מעזה. עדיין יורים עלינו מלבנון. עדיין יורים עלינו מתימן. ועדיין המוני ישראלים חטופים. מי אשם? לא במחדל 7 באוקטובר, אלא במה שקרה מאז. 1. בג"ץ. 2. היועמ"שית. 3. הדיפ סטייט. 4. שקמה ברסלר. 5. כל התשובות נכונות, פרט לתשובה המתבקשת והמובנת מאליה.
אנשי שמאל שצועקים על בני גנץ “בוגד", על הנשיא הרצוג “משת"פ" וגו', הם קיצונים ומסוכנים לא פחות מאנשי ימין שמאשימים אחרים בבגידה. באופן כללי, אחרי שפגשנו ברוע המוחלט שרוצה לרצוח את כולנו - בלי הבחנה בין מחנות פוליטיים - עצם העובדה ששיח ה"בוגדים" הפנימי עדיין מתקיים הוא טרגדיה, וכאב לב עצום.
התרעות פיקוד העורף