מגרש פוליטי: החיים בעידן של שיח ציבורי שלוקה בקיטוב קיצוני | ניר קיפניס

ברשותכם, ארים לעצמי (ומיד ארוץ לנגוח פנימה): התקשרו מאיזו תחנת רדיו וביקשו לראיין אותי. לא אגזים ואומר שזה קורה לי בכל יום, אבל נדמה לי שלא אחטא לאמת אם אניח שזה קורה בערך פעמיים בשבוע.

“בבקשה", אמרתי, “באיזה עניין?". זה המקום לציין שהעילה לשיחות שכאלה היא לרוב טור שכתבתי- במוסף שבידיכם, או בנושאים חדשותיים יותר באתר וואלה- לכן התשובה שניתנה לי הפעם קצת הפתיעה: “אנחנו רוצים לדבר עליך", השיב עורך המשדר.

לרגע נדמה מסך הטלפון לאור הלבן שאליו פוסעים כולנו: אלליי, התכווץ בי משהו, האם אני כבר כה ותיק עד שנקלעתי לקטגוריית “פרס על מפעל חיים"? האם הגיע הרגע שבו יובילו אותי לאולם חשוך ועמוס אטינגר יפסע פנימה, סיפור חיי בידו וישאל: “מה מזכיר לך הקול הבא?".

עצם האסוציאציה מעידה שכן, הרי בשביל לזכור את “חיים שכאלה" המיתולוגית אתה מוכרח להיות כבר בן... עזבו. אך בעוד אני כבר מתרגל בראשי “אני לא מאמין" (במקום: “אני לא זוכר"), התברר לי שמדובר בתוכנית שמארחת אנשי תקשורת כדי לראיין אותם על המלאכה שפעם הייתה מכבדת את בעליה.

מאחר שידוע לי כמה משלמים לעובדי הפקות שכאלה, התפלאתי על עומק התחקיר. נכון שאנו בעידן שבו הקלדת שם כלשהו בגוגל תעלה מיד את תחנות חייו החשובות, ובכל זאת, התחקיר שלהם כלל גם כמה נקודות שהעידו על היכרות עם טקסטים שפרסמתי.

בין שלל השאלות, אציין אחת שגרמה לי לשקוע בהרהורים נוגים על המקומות שאליהם הגיע השיח הציבורי: “אתה נחשב מאוד לא מיינסטרים, מביע דעות שלפעמים הן לא פוליטיקלי קורקט. האם אתה משלם מחיר על כך?".

אודה שהתפלאתי, שכן מעולם לא החשבתי את עצמי לחריג: אני חיפאי משכונת מעמד בינוני קלאסית, בעלת גוון סוציאליסטי־אשכנזי וחילוני. מעולם לא חסר לי דבר, אבל גם לא טבלנו בממון. הלכתי לתנועת נוער, מרד הנעורים שלי התבטא בשני עגילים באוזן שמאל, מכנסי ג'ינס קרועים ורגליים יחפות. אהבתי את ג'ון לנון והפועל חיפה, התגייסתי לנח"ל, ביקרתי על חשבון המדינה בלבנון ובשטחים (בלי לרשום עלילות גבורה מיוחדות).

אחרי השחרור טסתי לאוסטרליה, עבדתי בבניין, חסכתי קצת כסף לטיול מסביב לעולם- מהמזרח הרחוק, עבור באירופה ועד לריו דה ז'ניירו. שבתי ארצה, עברתי לעיר היחידה בישראל, נישאתי, למדתי תקשורת, בעשר שנים הבאתי לעולם שלושה ילדים ו... אלוהים ישמור, לא רק שאין בכל אלה משהו מטורף או מטלטל במיוחד- מקריאה של קיצור תולדות חיי, אני נראה לעצמי כמו הנקודה האמצעית שבין הסוגריים, בבדיקות של קופות החולים! אז איך יצא שדווקא אותי שואלים על איך זה להיות מחוץ למיינסטרים?

ואז הבנתי: אנחנו חיים בעידן שבו הפוליטיקה הפכה לדרבי. אתה מוגדר על ידי צבע החולצה שלך ולא על פי מילותיך. אם להמשיך את הדימוי הזה, הרי שכאשר השופט מוציא צהוב לשחקן מהקבוצה שלך, אתה צועק שאמא שלו זונה, אבל כשהוא מוציא כרטיס צהוב- על אותה עבירה בדיוק- לשחקן היריבה, אתה צועק: “איך זה לא אדום?!" (ומוסיף כמובן: “יא בן של זונה!").

כשזה קורה בכדורגל, זה מובן- כולנו צריכים את המקום שבו אנו מתופפים כגורילות על החזה, אבל כשזה הפך למאפיין העיקרי של השיח הציבורי, זה גורם לנו לאטום את המוח ואולי חמור מכך: את הלב.

אני זוכר מדוע, אף שאני מתנגד לחלק גדול מחוקי ההפיכה המשטרית (מי שחושב ההפך מוזמן להחליף את המינוח ל"רפורמה משפטית", לא באתי לריב), הסתפקתי בכמה ביקורים חלקיים בשולי רחוב קפלן פינת דובנוב. הסתובבתי וחזרתי כשהגעתי לקבוצת נשים חמושות במגפון ותופים, שזעקו ללא הרף: “נשים, שלום, שוויון".

ובכן, אני בעד שלום - כל עוד הוא מאפשר לי קיום. בעד שוויון - כל עוד הוא מתבטא בהזדמנות שווה, ובחיי שאני לגמרי בעד נשים, אבל החבורה ההיא נראתה לי כמו מי שלובשים חולצה של ברצלונה כי פרנקו (מדריד) דיכא את הקטלונים, מעליה חולצה של איאקס כי הם אוהבי ישראל, מעליה חולצה של צ'ה גווארה כי הוא לחם למען צדק לכל (לא באמת, אבל נניח לרגע למיתוסים) - וכשהם לבושים בכל סט ה"ערכים בשקל" הזה הם מתיישבים בשער 5 בבלומפילד, בטוחים שהם שייכים לקולקטיב צודק שמחבר בין לב טרוצקי, ארנסט המינגוויי ופרופ' ישעיהו ליבוביץ'.