היה זה אחד הקייצים היפים שלנו- מסוג הקייצים שמייחסים לשנות הנעורים או לתקופה של לפני או אחרי הצבא, תקופה נטולת מחויבויות שמאפשרת להתפרק רגע לפני שמרכיבים מחדש את החיים. באופן מפתיע זה לא היה בגיל הנעורים שלי, אלא בקיץ 2018, לפני שקרה כל מה שקרה בארץ. מה שעוד יותר מפתיע הוא שהיינו חבורה של שש בנות שלא הכירו זו את זו.
זה התחיל במפגשים אקראיים בקפה השכונתי, בגילוי אהבה משותפת לכדורגל. שריקת הפתיחה של המונדיאל סימנה גם את תחילת הקיץ, וחוף הים הסודי שמצאנו- לפני שנהרס שדה דב ולפני שכל העולם גילה אותו- היה כולו שלנו. לכולנו היו עבודה, קריירה, מחויבויות, אבל איכשהו הצלחנו לצפות כמעט בכל יום בשני משחקים, על פיצה ובירה, עם טבילה בים בין לבין.
בלי מסיבת רווקות (עדיין), בלי הטיול הגדול (אף פעם לא מאוחר) ובלי חבורת בנות מהתיכון, הרווחתי משהו שלא היה לי מעולם- חבורה להשתולל איתה בגיל 40 פלוס. כמו פעם, רק בלי המורכבויות, דכדכת הנעורים, החיפושים והשנאה העצמית. לפעמים אני תוהה אם המסיבה הספונטנית ההיא הייתה מסיבת הסיום של עידן התמימות שלנו. במבט לאחור, זו אחת המתנות הגדולות שקיבלתי.
זה מה שקורה כשמחפשים תמונות באקראי ומגלים אלבומים שקבורים אי שם בזיכרון. לרוב אין זמן להתרפק עליהם, יותר מדי דברים קורים מסביב. אבל כשהם צצים, כשאת נתקלת בתמונה אחת או שתיים מהתקופה ההיא, שבה צילמנו תמונות במשורה, זה גורם לעצור. זו לא עוד סדרת תמונות זהות של אותו סלפי חסר משמעות שצילמת בטלפון, אלא תמונה אחת בודדת שפותחה בפילם, שמנציחה רגע מושלם בצורה לא מושלמת, עם פוזה מביכה, עין אדומה או חוט של המצלמה או אצבע של צלם לא מיומן ברקע. זה מה שנשאר מהרגע ההוא, זה מה שיש- ובגלל זה הוא כל כך יפה.
אני מסתכלת על עצמי הצעירה כמעט ללא ביקורתיות ועם מעט חמלה. הילדה בת ה־25 שהגיעה לתל אביב אבודה, עם יותר פחדים מחלומות. עם הרבה מזל והשגחה עליונה, שלא הצלחתי להבין או להעריך בזמן אמת. מסוג הדברים שמצליחים להבין רק 20 שנה מאוחר יותר, כשמביטים לאחור ולא מבינים איך שרדנו את הגיל המבלבל הזה. את רוב ה"וִי"ים שרציתי לסמן כשהגעתי לתל אביב כבר סימנתי, ואלה שלא - הפכו לטוויסטים מפתיעים, טובים יותר מכל מה שיכולתי לבקש.
תל אביב, שתמיד הייתי מאוהבת בה עד עמקי נשמתי למרות כל מה שאומרים עליה ואף שהיו פעמים שסבלתי מתופעות הלוואי שלה - עשתה לי רק טוב. היא אפשרה לי להגשים את חלומות הילדות ולחוות סוף־סוף קיץ שלם בים עם חברות. אומרים שיש גיל שבו קשה למצוא חברים חדשים, שאם פספסת את הרכבת בתיכון, בצבא או באוניברסיטה כנראה שלא תהיה לך אף פעם חבורה. אבל בתל אביב זה שונה - רובנו מגיעים אליה לבד, אז קל יותר להתחבר.
השרב של שבוע שעבר הזכיר לי שתכף שוב קיץ. אני חושבת על הבנות של קיץ 2025, שיעשו בטן־גב בחוף הסודי, יצפו בכדורגל עם פיצה ובירה, ייצאו לדייטים ויחפשו עד כלות אהבה. אבל שום דבר לא יחזיר את התמימות של 2018, שנה שבה נדמה היה שהכל כבר קרה, אבל בעצם כלום עוד לא קרה באמת.
התרעות פיקוד העורף