המלחמה לא פוסחת על אף אחד, גם לא על בעלי החיים

צער לך וצער לי: המלחמה לא פוסחת על אף אחד, גם לא על בעלי החיים. אבל גם אל מול שחיקת החמלה תמיד יהיו אלו ששומרים על אמות המידה

כרמית ספיר ויץ צילום: מעריב אונליין
הקוף שנתפס בנגב
הקוף שנתפס בנגב | צילום: דוברות רשות הטבע והגנים

לילה אותו סיפור: הכלב של השכנים נובח ומעיר את שאר הכלבים ברחוב. אחד קטן ונוירוטי, השני כמו מטרונום קשיש מקולקל, אחד בכלל איבד כיוון מאז המלחמה, ולמקהלה הזאת מגיבים ביללות עזות תני הרחוב. שכולם יידעו מי כאן השליט, מי כאן המחליט ולמי יש תיבת תהודה גדולה יותר. כך יצא שמצאתי את עצמי יוצאת לסיור למיפוי מקורות הרעש. לא מספיקים לנו החות'ים עם הטילים הפוזלים שלהם, עכשיו גם אלה?

הראשונה הייתה שקרנית. הכי מצחיקים אותי השקרנים הגרועים: בזמן שהכלב שלה עמד ונבח במרץ במרפסת, היא הכחישה שזה הוא. בקושי הצלחתי לשמוע אותה מעוצמת הנביחות שלו. אחרת התנצלה. הקטנצ'יק שבנה אימץ מהכלבייה העירונית עדיין בהסתגלות, והיא מקפידה להישאר איתו בבית עד כמה שאפשר. מאז שבנה התגייס, הקטנצ'יק חש נטוש ומביע את תסכולו בנביחות. אחד אחר אמר שהוא ניסה את כל השיטות להרגעת הנבחן, ומה שנשאר זה קולר שנותן מכות חשמל קטנות. אמרתי לו שחס וחלילה. מה זה פה, קן הקוקייה? נשים אטמים. הוא היה כה נבוך כשסיפרתי שגם מביתנו ברחוב המקביל בקומה השלישית שומעים את הנבחן כאילו הוא אצלנו בסלון, שמיד גייסנו יחד הסבר פיזיקלי שקצת יפיג את מבוכתו: הרחוב פועל כמו תעלה אקוסטית שמחזירה את גלי הקול מהנביחות כלפי מעלה דרך הקירות והכביש.

הכי נוגע ללב היה בעל הכלב שבהחלט זכה בתואר המג'נון של הרחוב. הכלב, לא האיש. האיש עמד בחניה כשתינוקת בזרועותיו. ברקע נשמעו נביחותיו הנמרצות מתוך הבניין. שאלתי בזהירות אם הוא יודע של מי הכלב והוא אמר: “זה אני". העיניים שלו היו מושפלות. אמרתי לו שאני נשבעת שאני מאוהבת בבעלי החיים, אבל הכלב שלו מוציא לנו את המיץ. הוא אמר: “אני יודע ומצטער. גם אנחנו סובלים מאוד מאז שאימצנו אותו, אבל הוא באמת אומלל. הייתה לו ילדות קשה". צחקתי ואמרתי שהוא הופך את ההתבגרות שלי לקשה ונפרדנו איש־איש לדרכו.

ברקע אני חושבת על השכנים מהקומה הראשונה שדאגו לכלבה שלהם במסירות נוגעת ללב עד יום מותה. הייתה לה גם מחלת לב, גם שחיקה של המפרקים וגם סרטן, כלומר כל המחלות האופייניות לגולדן רטריבר. כאשר לא הייתה מסוגלת כבר ללכת, הכינו למענה עגלת טיולים כדי להנעים את ימיה האחרונים.

ויש גם חתול, סנופי, שהיה הגור הכי שלומפר בשֶׁגֶר שנולד אצלנו בגינה. אין שלולית שהוא לא נפל לתוכה, תמיד השתרך מאחורי האחים שלו אבל צמח להיות מלך השכונה. הוא אימץ את הגינה היפה של גברת אנג'ל המנוחה ומאז זכה בקבוצה של הבניין בתואר “אריסטוקרט". בשלב מסוים גאוותו גברה עליו והוא הסתבך בקטטה עם כמה חתולי רחוב ונפצע אנושות.

המשפחה המאמצת שלו השקיעה סכומי עתק בהחלמתו, וכיום הוא מתהלך גם כנס רפואי וגם כבוס. יש לו אפילו חיישן אוטומטי שנועד לפתוח למענו את הצוהר שניסרו במיוחד בדלת הבית, אבל הוא לא מוכן לוותר לי על תפקידי כשוערת הפרטית שלו. כמו ב"אלגנטיות של קיפוד", בכל פעם שהוא נתקל בי הוא מוביל אותי לדלת ביתו ואני מקישה עליה.

יש לי עוד מיליון סיפורים. על פיבי החתולה, שדפנה אומרת שהיא בטוח עם צרכים מיוחדים. חשדתי שכך כשסיפרה שבחרה בה מכל החתולים שהווטרינר הציע לאימוץ, כשראתה אותה עומדת בצד באצילות עם מבט מיוחד. ועל פוצי שלנו, שהוא מזמן לא פוצי, אלא יותר קינג קונג, ועל הארנבת של הרחוב שנוהגת להבריז מביתה ולחזור אחרי שהיא עושה קצת טיזינג לתרנגול הלא מכויל שגר בגן העשרים. עוד ועוד סיפורים שאני מגייסת כדי לשמור על התקווה שיש עוד בני אדם טובים.

במבט יהודי, חמלה כלפי בעלי חיים היא חובה מוסרית, הלכתית וערכית, שמשקפת את מהות האדם כמי שנברא “בצלם אלוהים", דווקא דרך יחסו לברואים התלויים בו. הרי האיסור לצער בעלי חיים הוא מהתורה, אומר התלמוד הבבלי. “כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ... עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ", אומר ספר שמות, כלומר חובה לעזור גם לחיה של אדם שנוא מפני סבלה, כוח החמלה גובר על הרגש האישי.

ממסכת ברכות, שבה כתוב “וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ", רבי יוחנן למד שהאכלת הבהמה קודמת לאכילת האדם, ולאף אדם אין פטור מעונש על התנהגות מרושעת כלפי בעלי חיים. רבי יהודה הנשיא נמנע מלהציל עגל שהובל לשחיטה ואמר: “לך, לכך נוצרת", ועל כך נענש בייסורים - עד שגילה רחמים על ולדות של חולדה.

אני באמת לא יודעת כמה זה משנה כבר למישהו. אני כן יודעת שסכסוכים מזוינים ואי־שקט אזרחי משפיעים לא רק על בני אדם אלא גם על בעלי חיים: נטישה המונית של חיות מחמד, פגיעה ישירה בשטחים טבעיים ופגיעה במינים המצויים בסכנת הכחדה. דוח “בעלי חיים, בני אדם ומלחמה" של IFAW, הקרן הבינלאומית לרווחת בעלי חיים, מעלה את המסקנות הבאות: אזורים שנפגעו ממוקשים או מנשק כימי הופכים לבלתי בטוחים לחיות בר. קיימות דוגמאות מאזורים מוכי עימות שבהם בעלי חיים סבלו מהרס סביבתי או הפכו לקורבנות של סחר בלתי חוקי וניצול מצד בני אדם במצבי חירום. אצלנו למשל.

יכולתי לכתוב על אוסף מעשי ההתעללויות החולניות בבעלי חיים ועל הענישה המבישה, אבל באמת שאין טעם. זו פשוט תזכורת לכך שהמלחמה לא פוסחת על אף אחד, אבל גם אל מול שחיקת החמלה שמשביתה את היכולת האנושית להזדהות, להרגיש אמפתיה ולנהוג ברחמים, תמיד יהיו אלו ששומרים על אמות המידה.

תגיות:
בעלי חיים
/
כתבי מעריב סופהשבוע
/
מעריב סופהשבוע
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף