גולדה מאיר אמרה פעם: "לעולם לא אסלח לערבים על שאילצו את ילדינו ללמוד להרוג אותם". להבדיל, לעולם לא אסלח לקפלניסטים על כך שבגלל התנהלותם נאלצתי לצאת להגנת בנימין נתניהו פעם אחר פעם. לכן קפלניסטים רבים נוטים להאשים אותי, מכל האנשים בעולם, שהפכתי לתומך ביבי. אז במאמר זה אחרוג מהסגנון הרגיל שלי, ואכתוב בנימה אישית יותר, לא כדי לספר על עצמי, אלא כדי להציג תפיסה פוליטית עקרונית שלא מבוססת רק על מחנאות קנאית.
כפי שכבר כתבתי ואמרתי אין־ספור פעמים בעבר, ראש הממשלה נתניהו נושא באחריות העיקרית למחדל 7 באוקטובר. מעבר לאחריות המיניסטריאלית שלו למחדל, הוא נושא באחריות ישירה לקידום מדיניות "חמאס הוא נכס", שנועדה להחליש את הרשות הפלסטינית, ושאפשרה לחמאס להשיג את היכולות הצבאיות הנדרשות לביצוע הטבח. כמו כן ביבי נושא באחריות עליונה לכישלון המלחמה ברצועה, שעד עתה לא השיגה אף אחת מהמטרות שנקבעו לה.
בגלל מחדלים אלו, נתניהו צריך ללכת הביתה – ומהר. אבל גם האמת צריכה להיאמר: נתניהו הוא לא האשם היחידי במגה־מחדל של 7 באוקטובר. כמעט כל המערכת הפוליטית וכל המערכת הביטחונית אימצו את עיקרי המדיניות של נתניהו מול שלטון חמאס ברצועה ולא הציעו שום חלופה צבאית או מדינית למדיניותו - והמחלוקות בנושא היו רק על האמצעים ולא על המהות. שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי אחראים ישירים לכישלון במלחמה ברצועה, משום שבחרו באסטרטגיה שמלכתחילה לא היה לה שום סיכוי להשיג את מטרות המלחמה, ושגם אחרי שכישלונה כבר היה ברור לכל - התעקשו להמשיך בה (בגיבוי נתניהו).
כשאני מעז לומר אמיתות אלו – מיד קופצים הקפלניסטים כנשוכי נחש וזועקים בהיסטריה "ביביסט", כאילו כל מחשבה עצמאית היא בגידה. למעשה, הציפייה של הקפלניסטים היא שבכל פעם שמי מהם מאשים את נתניהו במשהו, אני צריך להגיב בתגובה רפלקסיבית ולומר אמן, גם כשמדובר בהאשמה מופרכת או בניסיון להסיט את האשמה מאחרים. בעצם, הקפלניסטים מצפים מכולם להגיב באופן מותנה לשם "ביבי" כמו שהכלבים בניסוי המפורסם של פבלוב הזילו ריר בתגובה לצלצול הפעמון, גם כשהמדען הרוסי לא הגיש להם אוכל. אז אני מאוד מצר אם זה מרגיז קפלניסטים ורל"ביסטים, אבל אני סולד מתגובות פבלוביות, ואיני מוכן להתרפס מול אף צד. כאשר נתניהו מותקף על לא עוול בכפו – לא אחריש. ואם התנהלות זו הופכת אותי לביביסט בעיני אנשים באופוזיציה או במחנה הקפלניסטי – אז הבעיה היא בהם ולא בי.
גורמים בכירים במחנה הקפלניסטי, שמקדמים עכשיו את בנט וליברמן, רואים בשניים סוג של "אידיוטים שימושיים" שבאמצעותם נתניהו יודח סוף־סוף, אבל הם לא מבינים שהם עצמם האידיוטים השימושיים. הרי אם הסיטואציה הפוליטית תצדיק זאת, בנט וליברמן ימכרו את מצביעי השמאל שהצביעו עבורם עם פחות נקיפות מצפון ממה שהיו להם כשהם מכרו את מצביעי הימין שהצביעו עבורם. עוד כתבתי השבוע מאמר על גיבור המחאה החדש, המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך. יש מעט מאוד אנשים, אם בכלל, שפגעו בזכויות אדם, במשטר הדמוקרטי ובשלטון החוק בישראל יותר מאשר אלשיך.
ראשי המחאה הקפלניסטית ואנשי התקשורת הרל"ביסטים מכירים היטב את כל מה שפורסם על מעלליו של אלשיך, ובכל זאת הם מזמינים אותו לנאום בכיכרות ולהתארח באולפנים, כי הוא בעל המעלה היחידה שחשובה בעיניהם – הוא נגד ביבי. הרי בתחילת דרכו כמפכ"ל אלשיך תואר בתקשורת כאיום על הדמוקרטיה וכמפכ"ל כושל ומושחת, אבל אחרי שהחל לצאת נגד נתניהו, הוא הפך לאביר איכות השלטון מבחינת הרל"ביסטים, וכך מאז ועד היום.
ובתור דוגמה אחרונה, אזכיר את האיש שבשבילו שוב יצאו הקפלניסטים לרחוב – ראש השב"כ רונן בר. את האיש הזה, שעל פי הודאתו שלו נושא באחריות למחדל הקולוסאלי של השב"כ ושאפילו דוח הכסת"ח של השב"כ מרשיע אותו, הם מעלים על נס. כל הדיבורים של הקפלניסטים על "לקיחת אחריות", זה הכל רק שקר, והם מוכנים לעלות על בריקדות כדי לשמור את רונן בר המחדליסט בתפקידו רק משום שהוא "נגד ביבי". ואין שום שקר או הונאה שהם יבחלו בהם לשם כך: פרופ' נכבדה למשפטים כבר קבעה כי "העובדה שהממשלה רשאית לפטר את ראש השב"כ אין פירושה שהיא יכולה לעשות את זה בפועל"; איש תקשורת בכיר הסביר שהדחה של ראש שב"כ היא "סכנה ברורה, עמוקה ומיידית למשטר הדמוקרטי", והיועמ"ש של פרשת 300 הצהיר ש"ראש השב"כ הוא שומר סף". מסתבר שגם משפטנים רבי־זכויות ואנשי תקשורת ותיקים לא חסינים מפני הפעמון של פבלוב.
זה לא יקרה. האמת חשובה לי יותר מאשר דברי קילוסים מקפלניסטים, ואמשיך לומר אותה גם אם זה ימשיך להרגיז אותם. אבל הגישה הפבלובית של הקפלניסטים לא רק חוטאת לאמת, אלא גם גורמת נזק פוליטי בל יתואר למחנה המתנגד לממשלת נתניהו. למנהיגי האופוזיציה הייתה שנה וחצי להפיל את הממשלה הכושלת הזו שנושאת באחריות למחדלים איומים, אבל חרף רוח גבית של זעם ציבורי שלא נראה כמותו מאז 1977, הם לא הצליחו לגייס את הציבור מאחוריהם, הם לא ניסחו תוכנית מדינית או ביטחונית ראויה, והם לא גיבשו אופוזיציה נחושה ופעלתנית.
למעשה, הם לא עשו כלום מלבד להצטרף לשירת המקהלה "רק־לא־ביבי" בניצוחם של הקפלניסטים. אחרי 7 באוקטובר כשליש מבוחרי נתניהו עזבו אותו וחיפשו בית פוליטי אחר, אבל במקום שמנהיגי האופוזיציה יציגו מנהיגות שתגבש את הציבור מאחוריהם, הם נגררו אחר הקפלניסטים הקיצוניים ביותר, אפשרו להם להשתלט על סדר היום של האופוזיציה, צייתו לכל גחמותיהם, והביאו את האופוזיציה לשיתוק מוחלט.
בנוסף, אחראים מרכזיים למחדל – יואב גלנט, הרצי הלוי ורונן בר – הפכו ליקירי האופוזיציה ואותרגו רק משום שסימנו עצמם כמתנגדי נתניהו. כתוצאה מכך, מצביעי ימין שעברו לתמוך באופוזיציה, חזרו לתמוך במחנה הימין בשל התיעוב שהם חשו כלפי ההתנהלות הפבלובית של קיצוני הקפלניסטים ושל האופוזיציה, שנלקחה כבת ערובה על ידיהם. וכך, למרבה האבסורד, במקום שהאופוזיציה תפרק את הקואליציה, הקואליציה פירקה את האופוזיציה.
אוי לאותה בושה. אז כן – נתניהו צריך ללכת. הוא האחראי הראשי. אבל גם שותפיו למחדל צריכים ללכת. והנהגת האופוזיציה שנכשלה בתפקידה המרכזי – גם היא צריכה ללכת. ומן הראוי שגם מנהיגי המחאה הקפלניסטית, שהעלו תרומה נכבדה להישרדות ממשלתו של ביבי וששיפרו לאין ערוך את הסיכוי שלו לנצח גם בבחירות הבאות, ייעלמו מהזירה הציבורית.
התרעות פיקוד העורף