ליברלים (שמאל), כך גילה היידט במחקריו, נותנים עדיפות ברורה לאכפתיות ולהוגנות. הם נוטים לראות את עיקר המוסר במניעת סבל, בשוויון, בזכויות הפרט – ערכים המפעילים בעיקר אזורים במוח הקשורים לאמפתיה. שמרנים (ימין), לעומתם, מעניקים משקל כמעט שווה לחמשת היסודות, ושמים דגש מיוחד על נאמנות לקבוצה, על שמירה על היררכיה וסמכות, ועל קדושה – במובן רחב: מהדת ועד הדגל.
במילים פשוטות: השמאל רואה את העולם בשני צבעים מוסריים, והימין – בחמישה. המשמעות הפוליטית ברורה: השמאל עשוי להתפצל בין קבוצות שצודקות כל אחת בדרכה, אך מתקשות להתיישר סביב נרטיב אחד. קבוצות נוטות להתבדל ולהדגיש את הייחודיות שלהן, אפילו כשהמטרות דומות. יתרה מכך, תופעת "הנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים" שזיהה פרויד, מתבטאת כאן בעוצמה: דווקא כשקבוצות דומות, הן נוטות להדגיש את ההבדלים ביניהן כדי לשמר זהות ייחודית.
מפת המוסר הליברלי
וכך, בשבת האחרונה נפרשה לעינינו מפת המוסר הליברלי במלוא הדרה ובמלוא חולשתה. בהבימה – כאב אישי, הפעלת מערכת האמפתיה והזדהות אישית. בדרך בגין – זעקה על חיי אדם, הדגשת ערך מניעת הסבל וההימנעות מפגיעה. בקפלן – מלחמה על ערכים אבסטרקטיים, הפעלת אזורי מוח קוגניטיביים גבוהים, הקשורים לחשיבה עקרונית.
בין הקבוצות כמעט לא נראו שלטים משותפים. הקולות לא התנגשו – אבל גם לא התמזגו. והתחושה הכללית – של פיצול, דווקא כשיש צורך נואש באיחוד – הלכה והתחזקה. ומה עושה הימין באותו זמן? כאן בדיוק ההבדל. בעוד השמאל מנסה להחזיק כאב מורכב, הימין מתכנס סביב סיפור פשוט.
אבל יש גם נקודות אור. כך למשל, ניכוסו מחדש של דגל ישראל על ידי מחאת הדמוקרטיה הוא מהלך חכם לא רק פוליטית, אלא נוירו־פסיכולוגית: הדגל פונה ישירות ליסודות של נאמנות וקדושה, ומפעיל מערכות במוח הלימבי הקשורות לזהות קולקטיבית ורגש לאומי. הוא מכשיר את המחאה בעיני הציבור האמצעי, המבולבל, זה שמרגיש ש"שמאל" זה אולי חשוב – אבל גם קצת מסוכן. כאשר השמאל מאמץ את דגל ישראל, הוא מקעקע את הדיכוטומיה "פטריוטים מול שמאלנים" שהימין מנסה ליצור.
הבעיה של השמאל אינה עודף של עקרונות – אלא חוסר היכולת לשלב ערכים מתחרים למסגרת אחת. כל מסר הוא אמיתי. כל כאב הוא מוצדק. כל קבוצה נושאת עימה חלק מהתמונה. אבל כשאין סיפור מאחד – גם לא תיתכן תנועה מאוחדת.
אם יש לקח שאפשר ללמוד מהיידט, ואולי גם מהכיכרות בשבת, הוא זה: כדי לשכנע לא חייבים לשנות לאנשים את הערכים, אבל כן חייבים לדבר איתם בשפה שהם מבינים, ברמה הביולוגית והרגשית. כלומר, לא לוותר על צדק – אלא למסגר אותו מחדש. להכניס אותו אל תוך סיפור שכולל גם זהות, גם שייכות וגם קצת קדושה.
כי במאבק על דמותה של החברה, לא תמיד המוסר הצודק ביותר מנצח. לפעמים זה שפשוט יודע איך לבנות מחנה – איך לפנות לכל חמשת הערוצים המוסריים שהתפתחו במוח האנושי במיליוני שנות אבולוציה – הוא זה שמוביל.
התרעות פיקוד העורף