אז מה כל כך מפחיד בהפקדת השב"כ בידו של מי שיישבע אמונים למלך, ולא לממלכה? הנה כמה דוגמאות: לפחות פעמיים בעשור האחרון דרש נתניהו משני ראשי שב"כ מכהנים להשתמש בסמכויות הארגון, בעוצמתו וביכולותיו, כדי "לחסל" יריב פוליטי. אני מצהיר כאן כי המידע הזה לא הגיע אליי מנדב ארגמן, או מכל פיגורה מסוגו, מכהנת או לשעברית. המידע הזה ידוע ללא מעט שותפי סוד במערכת, לאור העובדה שהוא נחלק גם עם גורמים פוליטיים. המידע הזה מטלטל, נפיץ ומעיד כאלף עדי מדינה על העובדה שנתניהו הוא אדם נטול רסנים ובלמים, נטול עכבות, שאם רק יוכל יגייס את השב"כ והמוסד והמלמ"ב והוועדה לאנרגיה אטומית וסוכנות החלל וחסמב"ה ומה שתגידו, כדי לבצר את שלטונו ולמגר את אויביו. הבעיה היא שלא מדובר באויבים נוסח איראן, חיזבאללה וחמאס. את אלה הוא בעיקר חיזק (עד 7 באוקטובר). מדובר באויבים האישיים שלו. ביריבים פוליטיים ולפעמים גם בשותפים פוליטיים.
הפעם הראשונה הייתה ב־2014. נתניהו קרא לראש השב"כ יורם כהן ואמר לו שיש מידע שלפיו נפתלי בנט סבל מבעיית אמינות במהלך שירותו הצבאי בסיירת מטכ"ל ואף הודח לתקופה מסוימת עקב כך. נתניהו דרש מכהן לאמת את המידע הזה ואם אכן יאומת לשלול מבנט את הסיווג הביטחוני שלו. שלילת הסיווג הביטחוני פירושה חיסול פוליטי. בנט, שגרף 12 מנדטים בבחירות 2013, לא יוכל לשבת בקבינט. ככל הידוע, כהן סירב על הסף (יורם כהן סירב להגיב על הסיפור הזה). נדמה לי שבנט סיים מסלול בסיירת מטכ"ל ולא הודח, כך שגם המידע של נתניהו, שעסק באירועים שקרו עשרות שנים קודם, היה מופרך. אבל יש כאן משהו עמוק בהרבה: בנט היה אז שר בקבינט המדיני־ביטחוני ונחשב לאיום פוליטי על נתניהו. במהלך צוק איתן בנט היה זה שהטריל את הקבינט ואת נתניהו בדרישות חוזרות ונשנות לבצע פעולה קרקעית נגד חמאס בעזה או לפחות לפעול נגד המנהרות שנחשפו במהלך המבצע.
נתניהו רצה, לכאורה, להיפטר מבנט. הוא ניסה לגייס לצורך זה את השב"כ. יורם כהן, שמונה על ידי נתניהו, היה ראש שירות מקצועי, נטול פניות וממלכתי. מה יקרה אם ראש השירות הבא יהיה מינוי אישי עם חובת נאמנות? אגב, נתניהו אסר לפני צוק איתן על גורמי הביטחון לחשוף בפני שרי הקבינט את עובדת קיומן של מנהרות חמאס חודרות לשטח ישראל. כשצוק איתן פרץ ומחבלי נוח'בה חדרו ארצה בכמה מנהרות, השרים נדהמו. נתניהו חשש שבנט ודומיו יעשו לו אינתיפאדה אם יידעו שיש מנהרות כאלה, המהוות איום מיידי על שלומם של תושבי העוטף ופשוט השאיר את הסוד הזה אצלו, אצל שר הביטחון יעלון ובמערכת הבטחון. רק על זה הוא צריך להיות מוגלה לאי השדים.
הלאה: המקרה השני קרה בשנים האחרונות. הוא מוכר יותר לציבור: המקרה שבו הצליחה איראן לחדור לטלפון הנייד של בני גנץ. היינו אז בתקופת סבבי הבחירות הבלתי נגמרים, גנץ היווה סכנה ברורה ומיידית להמשך שלטון הנצח של משפחת נתניהו וראש הממשלה, שזעם על כי שב"כ עדכן את גנץ בזמן אמת על ניסיון הפריצה אך לא עדכן אותו, ניסה ללחוץ אז על השב"כ כדי שיכריז על גנץ כסחיט ולפיכך לא כשיר לתפקיד ראש הממשלה. הסיפור הזה חמור וצבעוני בהרבה מהמתואר כאן, אני חוסך את הפרטים כי ראש השב"כ דאז, נדב ארגמן, סירב לאשר או להגיב על הסיפור וגם בגלל רגישות המצב, לאור העובדה שהמשטרה אכן נאלצה לחקור אותו חקירה פוליטית בעקבות הדברים שאמר בריאיון ליונית לוי בערוץ 12. (מלשכת ראש הממשלה נמסר בתגובה: מדובר בפייק ניוז).
כך או אחרת, הבנתם את הפרינציפ. כשאמון מוחלף בנאמנות, כשהמלך גדול וחשוב יותר מהממלכה, כשמשטרת ישראל הפכה למהתלה סאטירית על עצמה וגרורה של איתמר בן גביר הכהניסט, כשכל עמדות שומרי הסף הנוספים מאוימות, מנציב שירות המדינה דרך נציב התלונות על השופטים דרך כל השאר, אנחנו נמצאים על קו השבר שיכול לסמן את שקיעתה של הדמוקרטיה הישראלית המפוארת למודל שלטוני אחר שיהיה הכלאה בין טורקיה, הונגריה, לבנון ורוסיה. זו הסיבה לכך שההסתערות הבריונית והמטורללת על רונן בר, שהקדיש את כל חייו הבוגרים להגנה על ביטחון המדינה, צריכה להדאיג את כולנו.
העובדה שאין לאנשים האלה בדל של בושה בגוף, שאין להם שמץ של מצפון בנשמה, שאין להם מראה בבית ושאין להם עכבות מוסריות כלשהן, לא מפתיעה. אבל כשרואים שבן גביר, בדוקאי שב"כ לשעבר, אדם שעשה קריירה מפרובוקציות, הפעלת נערי גבעות והפיכת דוכנים בשוק בחברון, הוא זה שדורש להכניס את רונן בר לצינוק, בעוד שרי הממשלה ממלאים את פיהם מי אפסיים וראש הממשלה מגבה את התלהמותו של "השר לביטחון הפנים", שהוא עצמו אמר לפני שנים בודדות ש"לא יכהן כשר בממשלתי", מבינים את גודל הצרה. המסמך שסגל חשף הוא מסמך שב"כ פנימי. מעניין מי מצא לנכון לשלוף אותו דווקא עכשיו (למען הסר ספק, הייתי מפרסם אותו בשמחה אם היה נופל לידי). מהפרסום לא ברור לנו מהן הידיעות שגרמו לחטיבה הסיכולית ב"אגף ישראל" בשב"כ לכתוב אותו. ההערכה היא כי מדובר בעקיפה של בן גביר את איסור המשטרה לעלייה בהר הבית, לקראת חגי תשרי הנפיצים (על פי פרסום של ג'וש בריינר).
מה שקראנו פעם "החטיבה היהודית" בשב"כ, שהתמקדה בסיכול טרור יהודי, שינה פורמט. בעקבות שומר החומות והמהומות בערים המעורבות, איחדו בשב"כ את היחידה שאמורה לסכל טרור יהודי עם היחידה שאמורה לסכל טרור ערבי־ישראלי לאגף אחד שנקרא "אגף ישראל". יש בו חטיבה שמתעסקת עם יהודים וחטיבה שמתעסקת עם ערבים. אחד התפקידים של החטיבה הזו הוא לוודא שגורמים חתרניים, גורמי טרור או גורמים שהוצאו מחוץ לחוק לא חודרים למסדרונות השלטון או לגופי האכיפה בישראל. פעילים כהניסטים עונים להגדרה הזו. תנועת כך והאידיאולוגיה הכהניסטית הוצאו בישראל אל מחוץ לחוק. אני מניח שבקצב האירועים הנוכחי בקרוב הן יהפכו שוב לחוקיות ובהמשך יהפכו לחוקת המדינה, אבל אנחנו עוד לא שם.
ראש השירות מקבל מהחטיבה הרלוונטית את הידיעות שלפיהן יש חשד שגורמים חתרניים הצליחו לחלחל לתוך המשרד לביטחון הפנים. מה שסגל פרסם אלה הנחיותיו של בר לפעולה. בעגה שב"כית זה נקרא "הוראת תוכן". ראש השב"כ כותב בכל יום נתון עשרות הוראות תוכן כאלה, על עשרות מסמכים מהסוג הזה שהוא מקבל לעיונו. זה התפקיד שלו. הערות התוכן של רונן בר היו מדויקות ומרוסנות. הוא קובע שהעדויות אינן מספיקות, כדי להורות על חקירה צריך ראיות, הוא מנחה את אנשיו לפעול בזהירות ולנסות להביא דברים יותר מדויקים ומפורשים כדי שיוכל להחליט אם אכן צריך לחקור, או לגנוז.
בשורה התחתונה, הסיפור נגנז. לא נפתחה חקירה. סערה בכוס מים. אבל את בן גביר זה לא מעניין. הרימו לו להנחתה, שלא ינחית? הוא מסתער על בר משל היה ברגותי. כל זאת, משום שבר עשה את תפקידו. מסביב יושבים אנשים חשובים. שרים וראשי זרועות. הם לא פוצים פה. למעט הרמטכ"ל אייל זמיר וראש המוסד דדי ברנע, שניסו להגיד לבן גביר שההתקפה מהסוג הזה על ראש ארגון ביטחוני מיותרת, כל האחרים שתקו. נתניהו, מאוחר יותר, גם גיבה במשתמע את הבריונות הזו, על גבו של ראש השב"כ. אבל זה לא המעשה המחריד ביותר שעשה בנושא הזה.
צריך להוסיף שבר, ממש על פי הספר, עדכן את נתניהו בזמן אמת בהתפתחות ההיא. בעובדה שהגיע מידע ובהנחיות שהוא העביר: לבדוק את המידע בזהירות ולראות אם מתגבשות ראיות ממשיות שיצדיקו פתיחה בחקירה. ומה אמר נתניהו? שלח את בר לקבל אישור מהיועצת המשפטית לממשלה? לא. אמר לו משהו כמו: בסדר גמור, אבל תפעלו בצורה מדודה ומרוסנת? לא. הוא אמר לו "בסדר, אבל תעדכן את בן גביר". אם זה לא היה כל כך מחריד, זה היה יכול להיות מצחיק. בן גביר הוא נושא הנס הכהניסטי בממשלה. נכון, על פניו הוא כאילו התנער מהכהניזם, אבל בתכלס הוא השיבוט המודרני, המהונדס משפטית (כדי לא להיפסל חוקית) של הרעיונות ההם. מספיק לדעת שיועצו הקרוב ביותר הוא בנצי גופשטיין כדי להבין את גודל הצרה.
למה זה דומה? למפכ"ל שיקבל מראש אגף החקירות שלו מידע שהגיע לגבי משפחת פשע מסוימת ויבקש ממנו לעדכן את ראש משפחת הפשע. אז נכון, בן גביר אומנם הורשע בעבר לא מעט פעמים אבל הוא לא משפחת פשע. אבל הוא כן תלמידם של הרב כהנא וברוך גולדשטיין. והוא כן מחובר לגורמים שאפשר לחשוד בהם בכהניזם מסוים. ואותו, דווקא אותו, ביקש נתניהו לעדכן. אותו נתניהו ששנתיים קודם לכן הצהיר, מול מצלמות ומיקרופונים, שאסר על בן גביר לעלות להתפלל בהר הבית כי "יש דברים שאני לא מוכן לעשות כדי לנצח בבחירות ולא רציתי לתת לו להדליק את כל המזרח התיכון".
אבל שיא הזוועה עוד לפנינו: עלילת הדם שהעליל המסית הלאומי הגדול בכל הזמנים על בר, כשבהודעה מטעמו נאמר שבר "ידע על תוכנית חמאס להתקפה רחבה על ישראל במשך שעות, ולא סיפר". במילים אחרות, הנ"ל בוגד. הוא ידע הכל ושתק. הוא יכול היה להעיר את נתניהו או לעדכן את מי שצריך ולמנוע את האסון. עד אז, היחידה שהעזה להעלות על דל שפתותיה המצווחות אישומים כאלה, הייתה טלי גוטליב. השבוע, הצטרף אליה נתניהו. אחר כך ניסה, באופן מגושם, לנסות לחזור בו מחלק מהדברים. אבל את הנעשה אין להשיב. עצם העובדה שהעלה על דעתו להטיח אישום מהסוג הזה בראש שירות הביטחון הכללי, מעוררת מחשבות נוגות ואולי אפילו נפחדות על מידת כשירותו של האיש, באופן כללי.
אם לפחות היה ביסוס כלשהו לאישום המטורלל הזה, ניחא. אבל רונן בר כשל בליל 7 באוקטובר בלא מעט סעיפים, "אי־דיווח" לא כלול ביניהם. אם ידע על תוכנית הפלישה ולא דיווח, הוא צריך להיות מוצא להורג בירייה. אבל זה בדיוני, כמובן. עוד לפני השעה 3:00 בבוקר העביר מרחב דרום של השב"כ את כל הסימנים המעידים וכל ההתרעות לכל הגופים האפשריים, כולל פיקוד הדרום, כולל המטה לביטחון לאומי שנמצא תחת ראש הממשלה, כולל המזכיר לענייני מודיעין של ראש הממשלה עצמו, אל"ם ש', כולל המשטרה. ההתרעה הזו יצאה בשעה 3:03 דקות בדיוק בבוקר. מי שלא העירו את ראש הממשלה היו אנשיו שלו, בראשם המזכיר לענייני מודיעין (שהוא סגן המזכיר הצבאי).
קו פרשת המים של המשבר הזה יהיה אי־ציות הממשלה, או המשטרה, לבג"ץ. אני מצהיר מראש, כמו תמיד, שכל פסיקות בג"ץ, בלי קשר לדעתי על מידת דיוקן או נכונותן, יתקבלו בהרכנת ראש. ככה זה במדינת חוק. אין דרך אחרת, אין אלטרנטיבה חוץ מכאוס ושלטון הרחוב. הבעיה היא שאנחנו חיים במדינה שבה כבר לא בטוח שיש שופטים בירושלים. לא בטוח שהממשלה תציית לבג"ץ. את היועצת המשפטית לממשלה הם הפכו כבר לעציץ. בנשיא העליון שנבחר כדין הם לא מכירים. הם דוהרים עם העגלה שלהם במהירות מטורפת במדרון, ללא בלמים. ואנחנו על העגלה.
החיים זה מה שקורה לך כשאתה מתכנן תוכניות ומפתח ציפיות. דניאל הגרי היה הדבר הטוב היחיד שקרה לנו בימים הנוראים ההם, בשבועות ובחודשים שאחרי, במלחמת השמד שאליה נקלענו וברגעי הייאוש, החרדה, העצב התהומי והתקווה שנחתו עלינו בכמויות מסחריות מאותו בוקר שבת. על פניו, הוא לא אדם כריזמטי. פניו נטולות הבעה. יש לו עיני קרח של לוחם וגינוני קומנדו, לא ממש תכונות נדרשות למי שקם בוקר אחד והפך לחזות הכל של מדינה שלמה. אבל משהו קרה שם שהפך אותו לכדור ההרגעה של כולנו. מרשם קסמים מיוחד שנרקח על ידי רוקח מטורף, הכלאה של זנקס, ציפרלקס, דקסמול וריטלין. ואנחנו התמכרנו.
במהלך השנה הזו נתקלתי, הרבה יותר מפעם אחת, ברגעים מרטיטים שהתרחשו בין הגרי לבין משפחות החטופים, הנופלים, הנרצחים. כל סיפור כזה שהגיע אליי, על האנושיות שלו, על האחריות שלו, על היכולת שלו להתייצב בבית המשפחה, או בבית השרוף של המשפחה, לקבל אחריות, להישיר מבט, לחבק, לנחם, להיות שם, היה מופלא כשלעצמו. ואת כל הסיפורים הללו הוא עצמו ביקש שלא נפרסם. הוא לא עשה את זה כדי לרוץ לספר לחבר'ה. הוא עשה את כל זה כי מישהו היה צריך לעשות את זה והוא זה שהיה שם.
בעולם מתוקן, הגרי היה צריך להישאר בפורום מטכ"ל, לקבל דרגת אלוף ולהמשיך לתרום לצה"ל. יש לו עוד הרבה מה לתרום. אבל העולם שלנו לא מתוקן. הרמטכ"ל, רב־אלוף אייל זמיר, החליט כנראה לבחור את הקרבות שלו. אל מול מה שמצפה לזמיר בהמשך, אפשר להבין אותו. להגרי נגרם עוול, אבל אחרי 7 באוקטובר גם העוולות הן לא מה שהיה פעם. לזכותו ייאמר שאחרי יממה של התלהטות, היה זה הגרי שכיבה את השריפה, הרגיע את כולם והצדיע לדגל. כן, בדיוק מה שעשה, להבדיל 1,800 הבדלות, אחרי 7 באוקטובר.
אסור לשכוח גם את ביצועי חטיבת דובר צה"ל עצמה. נדמה לי שזה המערך היחיד בצה"ל שלא קרס ב־7 באוקטובר. הגרי קרא לאחד מקודמיו, רונן מנליס, אל הדגל. נתן לו אחריות על החמ"ל של דו"צ והפך אותו למכפיל כוח. באין מערך הסברה לאומי ראוי לשמו, כשמשרד החוץ נאנק תחת שנים ארוכות של הזנחה ומיעוט תקציבים, דובר צה"ל מילא את החלל והלך והשתפר עם הזמן. מתברר שיחסית לאדם שתקן, גם האנגלית של הגרי לא רעה בכלל. אם תחברו אליו את הערבית של אביחי אדרעי, תקבלו סחורה לא רעה בכלל. אז תקשיב, דני. לא קיבלת אלוף, אבל אין אלוף ממך. אתה לא חבר במטה הכללי יותר, אבל אתה חבר של כולנו. קנית את המעמד הזה בכוח אישיותך, ישירותך, הגינותך ואומץ הלב שלך. היית לא רק דובר, אלא גם מצפן ומצפון ומגדלור. וכל הסופרלטיבים הללו, שנאספים למצבור קלישאות מפואר, מדויקים מאין כמותם. ואם כבר מדברים, מה אתה הולך לעשות עכשיו?
השאלה הנשאלת היא, כמובן, האם פניו של דניאל הגרי לפוליטיקה. אין לי תשובה ואין לי מושג. גילוי נאות: הייתי מאלה שהעריכו שאין סיכוי שבני גנץ ילך לפוליטיקה, ניצלתי את ההצלחה והערכתי שגם גדי איזנקוט לא ילך לפוליטיקה. אמנע מהימור הפעם, ואסתפק בזה: אם הייתי ראש מפלגה בישראל, הייתי תורם כליה כדי לקבל את הגרי. על מה שיקרה להגרי כשיגלה את הכללים הנוהגים בביצה הפוליטית הישראלית, נרחיב את הדיבור בפעם אחרת. נדמה לי שהוא כבר חווה את האירוע על בשרו יותר מפעם אחת. תנו לו שעתיים במליאת הכנסת מול מאי גולן וטלי גוטליב, והוא יחזור בכוחות עצמו למנהרות חמאס מתחת לשיפא.
ובכן, אני אתעלם כאן מהעובדה שלא הפצתי שום דבר על בריאותו של האיש, אלא להפך. בכל פעם שנפוצו שמועות סרק על מצבו הבריאותי (מעבר למה שאנחנו יודעים ופורסם), דאגתי להכחיש ולהזים אותן. העובדה שהאיש החליט, באמצע מלחמה, באמצע משפט פלילי שבו הוא מעיד, כשכולם מתכוננים לשלב הבא באיראן או לטיל הבא מתימן, לבזבז את זמנו של בית המשפט, זמנם של עיתונאים וזמנו של הציבור על השטות הזו, היא מופרכת כשלעצמה.
מכאן ואילך, השתלשלות אמיתית של התביעה הזו. כבוד השופט הוא מנחם מזרחי, נשיא בתי משפט השלום במחוז מרכז. עורך הדין המלומד שלי הוא רז בן דור הדגול. מפאת כבודו, אני לא שם כאן את שם פרקליטו של נתניהו. והמבין יבין. השופט מזרחי קבע ביום ה־11 בפברואר השנה שדיון ההוכחות יתקיים ב־7 באפריל. הוא גם קבע שכל ההוכחות יישמעו באותו יום, יום אחד, והדיון יימשך עד הסיום. רוצה לומר, אני רוצה לנהל את התיק, אני רוצה לסיים אותו ביום, אני לא רוצה למשוך את המתדיינים או את בית המשפט. גם המהירות שבה נקבעו התאריכים, נדירה. שאפו, בעיקר במציאות שבה תביעות מהסוג הזה יכולות להיגרר שנים.
אלא שאז טפחה המציאות על פני כולנו. ביום 26 במרץ בשעה 15:30 ביקש נתניהו "הוראות" מבית המשפט. התברר לו שביום שבו נקבע דיון ההוכחות (7 באפריל 2025) קבוע לו כבר דיון בתיק האלפים. הוא לא ידע. גם רחמים לא ידע. לדבריו, עו"ד חדד ביקש מבית המשפט המחוזי בירושלים לדחות את הדיון בתיק הפלילי אך לא הצליח. לכן, הוא ביקש הוראות מבית משפט השלום לגבי הדיון שבפניו. במילים אחרות, בקשת ה"הוראות" היא בקשה לדחות את הדיון.
השופט מזרחי הגיב במהירות וניתנה החלטה שלפיה על נתניהו למסור באילו ימים הוא אינו מעיד במשפטו ולהתכונן לשמיעת הראיות בכל יום שבו המשפט אינו מתנהל. פרקליטו של נתניהו בושש להגיב. כעבור מספר שעות החליט השופט מזרחי כי בהיעדר תגובה נקבע הדיון ליום 3 באפריל 2025. כאמור, השופט נחוש לסיים את ההליך וטוב שכך. לא יכולים ב־7 באפריל? אז אני לא דוחה ליוני. אני מקדים בארבעה ימים. נו, אז מה? ביום חמישי בבוקר (27 במרץ) הגיש פרקליטו של נתניהו הודעה כי בתאריך שנקבע, 3 באפריל, הוא יהיה ב"שליחות מדינית ביטחונית" בחו"ל. במקביל, מסר את התאריכים שבהם הוא לא מעיד בתיקי האלפים. כלומר התאריכים האפשריים בכל זאת לקיום דיון ההוכחות בתיק הדיבה.
השופט מזרחי בחר את המוקדם שבהם: 1 באפריל 2025. כלומר ביום שלישי הקרוב. בום? טראח. כי אז הודיע פרקליטו של נתניהו, תחת הכותרת "הודעה דחופה – בהול", שגם במועד זה הוא אינו יכול להתייצב, משום ששכח שניתנה בתיקי האלפים החלטה אחרת, ובעצם ביום 1 באפריל 2025 הוא כן מעיד בתיקי האלפים. לו הייתי זבוב על הקיר בלשכתו של השופט מזרחי, הייתי בטח מתחרש. אז מתי הדיון יתקיים, אתם שואלים? אין לדעת. כשיהיה תאריך, אעדכן. וכשהוא יבוטל, אעדכן שוב חשוב שתדעו: כך מתנהל תיק הדיבה, כך מתנהלים תיקי האלפים, כך מתנהלת המדינה. זה מה שיש, ועם זה נצטרך לשרוד ולנצח.
התרעות פיקוד העורף