טורקיה מעולם לא הייתה דמוקרטיה יציבה ומושלמת. כמונו, החברה שלה שסועה בין מיעוט גדול בעל אוריינטציה מערבית־ליברלית לבין רוב קטן הנוטה לשמרנות דתית. בתפר הזה החל ארדואן לפני עשור לפרק בשיטתיות את כל מוקדי הכוח הליברליים ולהפוך אותה מדמוקרטיה למדינה אוטוריטרית.
בזה אחר זה השתלט על המוסדות הממלכתיים ושתל בהם את נאמניו: השירות הציבורי, מערכת המשפט ואכיפת החוק, הצבא, התקשורת והאקדמיה. הוא שינה את מבנה המשטר מדמוקרטיה פרלמנטרית למשטר נשיאותי, ונותר לו עוד מכשול אחד: הפרוצדורה הדמוקרטית – הצורך ללכת לבחירות אחת לחמש שנים והסכנה שהבוחר יצביע אחרת. עכשיו הוא מנטרל גם את המכשול הזה.
יש אומנם סיבות כבדות לדאגה שבחירות 2026, אם יתקיימו בכלל, לא יהיו בחירות חופשיות במתכונת שהכרנו, אלא בחירות, שכמו בטורקיה – התוצאה שלהן ידועה מראש. אבל בדרך נותרו עוד שלושה שומרי סף שיכולים לעשות את ההבדל: ראש השב"כ, שפיטוריו הוקפאו כרגע, נשיא בית המשפט העליון, ששר המשפטים אינו מכיר בו, והיועצת המשפטית לממשלה, המועמדת הבאה להדחה.
מכונית ללא הגה
כמו במשחק "צ'יקן", שבו שתי מכוניות נוסעות על נתיב צר זו מול זו, עד שמישהו מהנהגים יסטה, אחרת יתנגשו חזיתית, נוסע נתניהו אל מול שומרי הסף האחרונים כמי שיש לו ביטחון מלא שהם ולא הוא יסיטו את ההגה ברגע האחרון. הסיכוי לנצח במשחק הזה הוא לא למי שלא ממצמץ ומסתכן בהתנגשות, אלא למי שעוקר את ההגה, משליך אותו מהחלון ומסמן לצד השני שאין לו כבר אפשרות לסטות. ברגע כזה, הדילמה עוברת כולה לנהג שממול.
ברגע כזה נתניהו ימצא את עצמו מול מכונית ללא הגה, והדילמה כולה עוברת אליו: האם להתנגש חזיתית בשלטון החוק או לסטות ולרדת לשוליים? ראש השב"כ כבר הבהיר שהוא מתכוון לציית לחוק. מהמשטרה, כמו שאמרה איינהורן, אין כבר ציפיות. הרשות המחוקקת כבר מזמן נוטרלה. השאלה היא היכן יעמדו שאר הרשויות בישראל. בהקשר הזה ובכלל, שתיקתם הרועמת של הרמטכ"ל וראש המוסד לנוכח ההשתלחות הפרועה של העבריין איתמר בן גביר בראש השב"כ – מעוררת דאגה.
יש דוגמה אחת שכן צריך לקחת מהטורקים, והיא נחישותו של הרחוב. הם כבר בסוף התהליך. הם יודעים שכל ציוץ וכל התבטאות ברשת עלולים לצרף אותם אל מיטב העיתונאים ואנשי האקדמיה הטורקית שכבר יושבים בכלא. והם עדיין שם, ממשיכים להפגין, על אף יותר מ־1,000 שנעצרו כבר. המאבק שלהם אולי חסר סיכוי, אבל הם מבינים שיש מאבקים שאי אפשר לצפות בהם מהצד.
ערב חג החירות נדמה שמאז קום המדינה לא הייתה החירות שלנו כקולקטיב וכפרטים מאוימת כל כך (שלא לדבר על חירותם של אחינו החטופים בעזה). לכן בחג הזה חייב כל אחד ואחד מאיתנו לשאול את עצמו: מה תגיד לבנך? איפה אתה היית כשעברנו מחירות לשעבוד?
התרעות פיקוד העורף