גריי כינה אותו גם "רוח רפאים". זה עובד גם בעברית. ספק כאן, ספק לא, ספק היה, ספק לא היה. ביידן. פוף. ככה מהר דברים קורים. זה דבר שראוי לזכור גם בצד של הזחוחים שנדמה להם שהם מנצחים, וגם בצד של המיואשים שנדמה להם שעוד רגע התקרה נופלת על ראשם. פוף – וכל זה יכול להשתנות. אפשר להציע 20 תסריטים לאופן שבו זה יקרה. חלקם קטסטרופליים, חלקם פחות. עוד שמונה שבועות יהיה... בערך חג השבועות. לכו תדעו את מי או את מה נוכל לשכוח עד אז.
דרך הביניים היא זו שקשה למצוא. היו שאמרו "מרד מיסים". קל לומר, קשה ליישם. היו שמיהרו לזעוק לעזרת בית המשפט העליון. אחת מצרותיה הקבועות של האופוזיציה היא הסתמכות יתר על בית המשפט העליון. לא כל אתגר פוליטי צריך להניח על שולחנו.
וישנה שאלה לא פחות חשובה שהאופוזיציה צריכה לחשוב עליה: כיצד היא מתכוונת לשפר את מדינת ישראל. כרגע, הדבר העיקרי שמנהיגיה מציעים הוא מענה של שימור. לא לפגוע בבית המשפט, לא ביועצת, לא בראשי השב"כ או בצבא או בפקידות. זה סנטימנט מובן, מול קואליציה שדוהרת כמו גמל ששתה חבית של בירה להתנגשות באיזה "דיפ סטייט" דמיוני – חיקוי גמלוני, כמעט מעורר רחמים, של המקור הטראמפי הרענן.
אבל זה לא סנטימנט בריא: ישראל שרויה במשבר שמחייב תיקון. הוא מחייב תיקון גם של המערכת הממשלית. אין בישראל "דיפ סטייט" חורש מזימות. יש בה מערכת בירוקרטית שצריכה ניעור, טלטלה, רפורמה. הממשלה רוצה להרוס אותה, בלי להסביר מה יבוא במקומה (מלבד מינויים פוליטיים והזרמת משאבים מגזרית). האופוזיציה לא יכולה להסתפק בהסבר כיצד תגן עליה. היא צריכה להסביר גם כיצד תשפר אותה, בלי להרוס אותה. כי גם הצורך בשינוי אמיתי.
במקום שלום
רוב גדול של היהודים בישראל מסכים ש"אין שום סיכוי להסכם שלום עם הפלסטינים בעתיד הנראה לעין". לא נפלתם מהכיסא, נכון? כמה גדול הרוב? לפי הסקר האחרון של המדד עבור JPPI, מדובר על 84%. וזו עלייה של 5% לעומת שאלה זהה לפני שנה. כלומר, אנחנו, היהודים הישראלים, היינו סקפטיים כבר אז, ונעשינו עוד יותר סקפטיים.
ואגב, זה לא שערביי ישראל סבורים שהשלום קרוב. גם מהם רק מיעוט (31%) לא מסכים עם הקביעה הנחרצת ש"אין שום סיכוי". אבל התשובה שלהם בכל זאת יותר אמביוולנטית. כרבע אומרים שהם "לא מסכימים ולא לא מסכימים". כמעט עשירית אומרים "לא יודעים". 38% מסכימים עם הרוב היהודי הגדול שאין סיכוי, לפחות לא "בעתיד הנראה לעין".
זו שאלה קלה, תשובה קלה. אפשר רק לתהות מדוע שיעור המסכימים עם האמירה הזאת עלה לעומת השנה שעברה, הרי גם בשנה שעברה היה די ברור שהשלום אינו קרוב. כך או כך – להסביר ששלום לא יהיה זה הדבר הקל. להסביר מה כן יהיה, קשה הרבה יותר.
אז מה כן יהיה? הצענו כשאלה גם את האמירה ש"בסופו של דבר, אין תחליף להסדר שלום ארוך טווח עם הפלסטינים". זה סוג של כן. אומנם לא עכשיו, לא בעתיד הקרוב (כי לזה כאמור "אין שום סיכוי"). אבל אולי "בסופו של דבר", מתישהו. כי אחרת, לא ברור מה כן. אלא שכמו שאתם בטח מבינים לבד, גם על זה התשובה סקפטית. וגם במקרה הזה יש שינוי – התחזקות של עוצמת השלילה – לעומת השנה שעברה. שיעור המאוד מסכימים ש"אין תחליף להסכם שלום" ירד מ־29% ל־19%. שיעור המאוד לא מסכימים עם האמירה הזאת עלה מ־38% ל־45%.
בסך הכל, 55% לא מסכימים. בסך הכל, 35% מסכימים. כלומר, כשליש מהיהודים עוד סבורים שהסכם שלום הוא התשובה הנכונה, בטווח הארוך, לסכסוך הישראלי־פלסטיני. נותרו שני שלישים מהיהודים. מה הם חושבים על העתיד ארוך הטווח קשה לדעת. אולי ביום מן הימים ישנו את דעתם. אולי יש להם רעיונות אחרים בראש – מלחמה מתמדת, עזיבה או גירוש, הסכם שלום שאינו עם הפלסטינים ושבמסגרתו מסתדר גם הסכסוך עם הפלסטינים, מדינה דו־לאומית, מי יודע.
יש הרבה אפשרויות יצירתיות, יתרונותיהן וחסרונותיהן מוכרים לכולם. יכול להיות שרוב היהודים בישראל לא מרגישים שאפשר לדבר כרגע על הטווח הארוך, כי הטווח הקצר בוער מדי. אם הם לא מרגישים שאפשר לדבר על הטווח הארוך, יש לקוות שמישהו ממנהיגיהם, הנוכחיים או העתידיים, מנסה לחשוב עליו. ישראל עושה הרבה דברים חשובים בשנה האחרונה, שמטרתם לרסן את האויבים שמסכנים אותה בטווח המיידי. מחלק מהאויבים היא מקווה להיפטר, אבל כפי שכולנו מזהים, זה תהליך לא קל, ולא בטוח שיצליח.
חיזבאללה הוכה קשות, אבל נותר בלבנון. עקירה מלאה שלו לא נראית באופק. איראן מתמרנת, בינתיים בהצלחה, מול הלחץ המסוים מכיוון וושינגטון. היא נעזרת בסין וברוסיה, שגם הן מתמרנות מול וושינגטון. הסינים – אם לפתוח סוגריים – מנצלים כבר כמה חודשים את העובדה שתשומת הלב הבינלאומית נתונה לאירופה (אוקראינה) ולמזרח התיכון (עזה), ומגלים תעוזה גוברת, שמתבטאת בנוכחות מאיימת מול טאיוואן, הודו, אוסטרליה. שם קורים הדברים הגדולים באמת, שבמזרח התיכון קשה לשים לב אליהם.
נסגור סוגריים: גם את חמאס ישראל טרם עקרה. היא מנסה, יש לקוות שתצליח, אבל לא בטוח שתצליח. לכמה רגעים השתעשעה בעזיבתם של תושבי עזה, ומי יודע, אולי זה עוד יקרה. אבל בינתיים נראה שהנשיא האמריקאי קצת התקרר ביחסו לרעיון הזה. כך או כך, הסוגיה הפלסטינית, שמלווה אותנו מאז ראשית ימי הציונות, לא תיעלם בקרוב.
גם לא אם חמאס ייעלם. גם לא אם חצי מיליון עזתים יחליטו לעזוב. גם לא אם שר האוצר יצליח לפצל עוד כמה יישובים ביהודה ושומרון, ובכך יגדיל את מספר ההתנחלויות הרשומות, גם אם לא בהכרח את מספר התושבים היהודים הכולל שמתגוררים ביהודה ושומרון (המספר הזה גדל יחסית לאט, בין השאר בשל עזיבת תושבים את ההתנחלויות המרוחקות).
או שאולי ישראל מניחה, וגם זו אפשרות, שעד שתבוא השתלטות מלאה על השטח, בלי אזרוח של הפלסטינים, למדינות המערב כבר לא יהיה אכפת, כי החזון הדמוקרטי כולו נמצא בנסיגה, ויפסיק להיות מרכיב עיקרי של מדיניות. ועדיין תישאר בעינה השאלה, כיצד מתמודדים עם מיליוני פלסטינים שאינם אזרחים, ושעשויים, או עלולים, להתמרד בגלל מצבם.
אפשר להגדיר כמובן גם יעדים אסטרטגיים אחרים, כמו "מדינה בעלת רוב יהודי מוצק עם מינימום ערבים בתוכה". אם זה היעד, יש יותר מדרך אחת להשיג גם אותו. עזיבת כל הפלסטינים תאפשר להשיג יעד כזה. נסיגה מכל השטחים שיש בהם פלסטינים תשיג אותו. חילופי אוכלוסייה יכולים לאפשר להשיג אותו. את כל זה יודע היטב כמעט כל ישראלי.
אבל לדעת אין פירושו להחליט – אין פירושו לקבוע יעד ולכוון אליו.
ואולי אי אפשר לקבוע יעד. רק אחרי המלחמה, אחרי שיתברר איך המעצמות מארגנות מחדש את הסדר העולמי, אחרי שנדע אם יש או אין סיכוי לנורמליזציה עם הסעודים, ונדע אם לאיראנים יש או אין נשק גרעיני, אחרי ואחרי ואחרי, ובינתיים נתגלגל בלי יעד, למעט היעד הברור מאליו – שמירה על הביטחון.
בעצם – זה מה שאנחנו עושים כרגע. זה מה שאנחנו עושים כאשר אנחנו – רובנו – שוללים את הטענה ש"אין תחליף להסכם שלום", כלומר, מניחים שיש תחליף להסכם שלום, אבל לא אומרים, לא לעצמנו ולא לאף אחד אחר, מהו התחליף להסכם שלום.
מלחמת אזרחים?
ניפטר מהאחרונים, אנשי ההזדמנות הפוליטית: כל מי שניסו להציג את ברק כמי ש"קורא" למלחמת אזרחים, הם במקרה הטוב שוטים, ובמקרה הנפוץ יותר מנוולים. על ברק אפשר לחלוק באלף דרכים, אבל הוא לא מנסה לחולל מלחמת אזרחים. עכשיו למהות. ועליה נאמר שלושה דברים.
ישראל עדיין אינה נתונה במלחמת אזרחים. אין ירי ברחובות, אין חטיפות, אין מעצרים באישון לילה, אין התנגשויות אלימות מאוד עם המשטרה, אין יחידות צבא שעורקות על ציודן. עדיין אין – וברור שזו הסכנה המוחשית כרגע – אי־ציות ברור ומתריס של השלטון לפסיקות בית המשפט. כמה אנחנו קרובים לאלה? יש בישראל מיעוט (לא קטן) שמחרחר ריב גדול, ויש בה רוב שמבקש הרגעה. הבעיה היא, כמובן, שהרבה מאוד מלחמות אזרחים ניצתות בגלל מיעוט שמחרחר ריב, ורוב שלא יודע כיצד להשליט את רצונו ברגיעה.
מי שהערכתו דומה לזו של ברק, מבין שזאת האפשרות העומדת על הפרק: המיעוט יגרור את הרוב להסלמה שאינו מעוניין בה. לעומת זאת, מי שחולק על ההערכה של ברק מניח, כנראה, שלרוב שאינו מעוניין בהסלמה יהיה כוח לבלום את המיעוט המחרחר ריב.
נחזור לדיוק של טאלב: תחזיות במרחב שהוא מכנה "ממוצעיסטן" הן אלה שמתייחסות לרוב הדברים שקורים בעולם. מה יהיה שיעור תאונות הדרכים בשנה הבאה? הוא יכול לעלות מאוד בחדות, אבל לא עד כדי מצב שבו רוב הנוסעים ברוב הנסיעות ייהרגו בתאונה.
לעומת התחזיות האלה, תחזיות במרחב "קיצוניסטן" הן אלה שמתייחסות לאירועים שגם הסתברות נמוכה להתממשות שלהן צריכה לעורר דאגה חמורה, כי היא תוביל לתוצאות קטסטרופליות. דוגמה: ההסתברות שמחר יהיה בלונדון אירוע של טרור גרעיני נמוכה מאוד. למרות זאת, רשויות הביטחון הבריטיות משקיעות משאבים כדי למנוע אירוע כזה. למה? כי אם יתרחש – בסיכוי האחד למי יודע כמה עשרות אלפים – הוא יהיה אירוע אסוני בקנה מידה שעלול להיות הרסני.
מלחמת אזרחים היא אירוע מסוג קיצוניסטן. לכן, יש טעם לחשוש מפניה גם אם ההסתברות שתתרחש יחסית נמוכה. ובמילים אחרות: ייתכן בהחלט שגם אתם וגם אהרן ברק מעריכים את ההסתברות של מלחמת אזרחים בעתיד הקרוב בדיוק באותה רמה – נניח, הוא ואתם מניחים שיש סיכוי של 4% שזה יקרה. אבל בעיניו זו תהיה סיבה להניף דגל אזהרה (כי 4% לאירוע קיצוניסטן זה המון), ובעיניכם זו לא תהיה סיבה להניף דגל אזהרה (כי 4%, בסופו של דבר, זה בדרך כלל לא).
ניתן דוגמה: כאשר המודיעין מתריע מפני האפשרות שמלחמה עם חיזבאללה משמעותה נפילה של עשרות אלפי רקטות על ערי ישראל, הוא עושה שני דברים. הראשון – מתריע מפני סכנה, שיש הכרח להתריע מפניה. השני – מאותת לחיזבאללה, שזו הציפייה של ישראל במקרה של מלחמה. לא שזה מה שישראל רוצה שיקרה כמובן, אבל שזה מה שישראל מבינה שיקרה.
ישראל לא "תוכה בתדהמה" אם ייפלו עשרות אלפי רקטות, כי היא הוזהרה מראש שזה מה שיקרה. מה שעלול להוביל את חיזבאללה למסקנה שירי עשרות אלפי רקטות על ישראל הוא דבר מתקבל על הדעת.
את המתח הזה, שאין דרך להתיר, אפשר להסביר בעזרת המון דוגמאות, אחת מהן היא הדברים של ברק. מצד אחד – אם הסכנה למלחמת אזרחים מוחשית, כדאי שמישהו יתריע. מצד שני – דיבורים על מלחמת אזרחים אכן מרגילים אותנו לאפשרות הבלתי נסבלת שתהיה מלחמת אזרחים. מכאן והלאה, השאלה היא שאלה של שיקול דעת ושל הערכת סיכונים. ברור שבמצב של סכנה גדולה, הצורך בהתרעה גובר. ברור שבמצב של סכנה קטנה, מוטב לא לעורר דובים ישנים מרבצם.
הערת צד: מהי בכלל מלחמת אזרחים, וכיצד היא נראית? אל תצפו להודעה רשמית שהחלה מלחמת אזרחים. לא כך דברים כאלה קורים. מלחמת אזרחים מתגלגלת מתקרית קטנה, לתקרית קצת יותר גדולה, להסלמה באיומים, לייאוש מהסדרה, למעשים של קיצונים, לתגובות של בהלה. מלחמת אזרחים מתחוללת כאשר אין מי שיעצור אותה.
השבוע השתמשנו בנתונים של המדד, המכון למדיניות העם היהודי, סקרי גאלופ, הריאיון של אהרן ברק לדנה ויס בערוץ 12, מאמר של וולטר ראסל מיד ב"Wall Street Journal", מאמר של Freddy Gray ב"Spectator", הספר "הברבור השחור" של נסים ניקולס טאלב, הספר "Why War" של Richard Overy.
התרעות פיקוד העורף