השאלה המתבקשת היא לא האם יש דיפ סטייט, זה בסוף עניין של פרספקטיבה. אף אחד לא באמת מאמין שיושבים אנשים בחליפות יוקרה בחדרים אפלים ומקבלים החלטות הנוגעות במדינה. רק שמבחינת חלקים מסוימים בציבור – הרשות השופטת וכל מי שתומך בה זה נתפס כדיפ סטייט. בסוף – זה עניין של הגדרות, אבל עזבו, זו לא השאלה המעניינת.
השאלה המעניינת היא למה דווקא עכשיו בחר נתניהו להעלות את הרעיון של דיפ סטייט לשיח הציבור ובפרט לצעירים בטיקטוק? הסיבה פשוטה. זה לא שנתניהו מאמין עכשיו, יותר מלפני חצי שנה, בקיומו של הדיפ סטייט. העניין הוא שהצטברו מספר פרשיות שנתניהו לא מעוניין שיעסקו בהן בעת הזו.
בסין למשל יש צבא של בוטים וכל פעם שבסושיאל מתחיל דיון שהממשל לא מעוניין בו – הבוטים מייצרים ״פרשיות מרעישות״ שיסיטו את תשומת הלב הציבורים מאותה פרשה. הקשב של הציבור מוגבל. אם הוא יעסוק בפרשה אחת – הוא לא יעסוק באחרת. אבל יש עוד נקודה. נתניהו לא רק מספר סיפור לציבור הישראלי – הוא מנסה להשתלב בתוך נרטיב גלובלי, שמגיע מהכיוון של טראמפ, מאסק, טאקר קרלסון ועוד שמובילים את השיח החדש.
טראמפ מדבר על "deep state" כבר שנים, ומציג את עצמו כקורבן של מערכת משפטית, תקשורתית וממשלתית שהשתלטה על אמריקה. מאסק מצטרף אליו בטוויטר (X), מעלה תכנים עם אווירה אנטי-ממסדית מובהקת, ומעודד "חופש ביטוי מול האליטות". נתניהו לא רק מחקה את השפה הזו – הוא משתלב בה. הציוץ שלו בטוויטר באנגלית, על ה"דיפ סטייט", שמאסק עשה לו לייק הוא – כמו חותמת הכשר של מועדון חדש.
הנרטיב של נתניהו מחובר לרגשות הקולקטיביים של חלקים מהציבור - אכזבה ממוסדות, פוסט-אמת, וחיפוש אחר גיבור שנלחם מול האליטה. כשמדברים על "Deep State", לא מדברים על עובדות – מדברים על מסגור. המסר הסמוי הוא: ״אני אמנם נבחרתי על ידכם ציבור יקר – אבל אתם לא שולטים. יש גוף אפל ששולט בפועל".
וכשנבחר ציבור מאשים את המערכת הלא-נבחרת (פקידים, יועצים משפטיים, שירותי ביון) – הוא לא סתם מבקר. הוא מסיר אחריות ומעביר את הסיפור מ"מה עשיתי" ל"מה עשו לי". וזו שיטה שעובדת מעולה, טראמפ השתמש ב"deep state" כדי להסביר למה מערכת המשפט רודפת אותו. בולסונארו בברזיל האשים את פקידי מערכת הבריאות. נתניהו – מציג את היועצת המשפטית, מערכת המשפט, וגם גופי ביטחון, כאילו הם חורגים מסמכותם ופועלים נגד רצון הציבור. כלומר, גם אם העם לא תומך בי בפועל – אני הנציג האמיתי של רצונו, והמערכת בוגדת בו.
אנחנו בעידן שבו נרטיבים מנצחים הסברים. אנחנו לא מגיבים לעובדות – אנחנו מגיבים לסיפורים. המוח שלנו לא אוהב עובדות – הוא אוהב משמעות. לא שואלים יותר "מה קרה?" אלא "איך זה מרגיש?" בשורה התחתונה - במקום לדבר על השאלות שמפונות כלפיו על ידי הציבור – נתניהו מחליף את השאלה. במקום להתמודד עם "למה אין עסקה?", הוא עובר ל"מי חותר תחתיי?". במקום לספק תשובות – הוא מייצר איום.
מולו: מערכת פקידותית, אליטיסטית, סמויה, שפועלת נגד רצון הציבור. לצדו: "העם", שהוא הנציג האותנטי שלו. זה מהלך תודעתי מבריק – כי הוא לא מכחיש את קיומו של משבר, אלא משנה את שמו. בשורה התחתונה - נרטיב אוכל עובדות לארוחת בוקר
התרעות פיקוד העורף