מי שקיבל לידיו ביום שישי את עיתון “הארץ" הוכה בהלם למראה השער של המוסף. ניבטו ממנו פניהם של 40 ילדים שנהרגו ברצועת עזה במתקפתו המחודשת של צה"ל על חמאס. ואכן, זו הייתה מטרת העיתון הפרו־פלסטיני: להשחיר את ישראל, להציג אותה ואת זרועה הצבאית כפושעות מלחמה, כרוצחות חפים מפשע ובהם עשרות ילדים, כמרעיבות אוכלוסייה.
השער היה הקדמה לכתבה בת חמישה עמודים, שיכולה הייתה להתפרסם בכל כלי תקשורת ערבי ולשמש נשק בידי שונאינו באו"ם. התמונות אכן קשות. הצער כאן על מאות ההרוגים שם קיים, אבל לפנינו עוד דוגמה בוטה לעיוות התמונה ולהעלמת הסיבות האמיתיות לאסון ההומניטרי המתמשך בעזה.
הכתבה עצמה, שעליה חתומה פובליציסטית ראשית של העיתון העברי, הפלסטינית חנין מג’אדלה, נועדה להציג רק פן אחד של המלחמה המתחדשת ולספק תחמושת תעמולתית לשונאי ישראל ולשוחרי השמדתה. הילדים התמימים (דור המחבלים הבא?) אינם קורבנותיו של חיל האוויר הישראלי, אלא של שלטון האימים שעודנו לופת באכזריות את המוני העזתים.
חמאס, שהמיט אסון אנושי על שני מיליונים של ערבים הנתונים במלתעותיו, חמאס, שפתח במתקפה ברברית על ישראל, הוא הנושא באחריות להרג עשרות אלפים מבני עמו, מחציתם לפחות מחבלים. גם תושבים נספים כתוצאה מכך באש צה"ל. אבל ב"הארץ" האצבע המאשימה מכוונת אך ורק לממשלת ישראל ולצבא ישראל. חמאס והפלסטינים “לוחמים בכיבוש", חפים מפשע.
התיאורים הפלסטיים של הקורבנות העזתים באותה כתבה נוראה, מגמתית – שלא מוזכרים בה במילה אחת רצח וחטיפת ישראלים – אינם יוצאי דופן מעל דפי העיתון בשירות האויב. רבים שואלים אותי, מדוע אתה מענה את נפשך וקורא “הארץ"? מדוע אתה מפרנס אותו בתשלום דמי מנוי?
ואני עונה בלי למצמץ: אני זקוק לו בבחינת “דע את האויב הפנימי". הן בעמודי החדשות והן בעמודי הדעות – זהו עיתון שמזיק לישראל הלוחמת באלה הרוצים בהשמדתה. הוא אינו רק אנטי־ממשלתי ואנטי־ביבי. זהו עיתון שכל קוראיו, ובמיוחד בגרסתו האנגלית, לומדים ממנו יום־יום על ישראל הפושעת, על ממשלת האפרטהייד ועל נתניהו הדיקטטור.
ביום חמישי, לדוגמה, מינון בעלי הדעות (עמוד 2) כלל כרגיל את גדעון לוי, שביכה את הרס מחנה ג’נין, את אורי משגב, שמאשים את ישראל בהפרת הפסקת האש, ואותה חנין מג’אדלה, שלדידה פרס ישראל הוא אות קלון. רק ב"הארץ" יכול להתפרסם מאמר המטיל ספק בזכות קיומה של המדינה (אסא כשר: “אולי כל הרעיון של מדינה עצמאית גדול על העם היהודי"), או מאמר הקורא “לא להתנדב למלחמת שולל" (אסף אגמון ואורי ארד), או מאמר של הפובליציסט הפלסטיני הקבוע, עודה בשאראת, על “הדם הפלסטיני שמחזיר את הסומק לכלכלה הישראלית". ולא הזכרנו את רוגל אלפר מגדף היהדות הקבוע ולא את נחמיה שטרסלר, ששנאתו היוקדת לנתניהו מוטחת בלי חשבון.
“הארץ", כעיתון דעתני כביכול, “לאנשים חושבים" כביכול, הוא נותן הטון של השנאה העצמית, האוטו־אנטישמית, שרווחת יותר ויותר בחלק מהתקשורת הישראלית. נגרר אחריו “ידיעות אחרונות", שהחריף את הטון מעבר לביקורת לגיטימית נגד כל מה שמחליטה הכנסת ועושה הממשלה הנבחרת, וכמובן, שלושה מערוצי הטלוויזיה, שאינם מסתירים את הטייתם נגד הממשלה ואת תמיכתם במפגינים, המאיימים במרי אזרחי ובמצור על הכנסת.
לא מכבר אישר הבעלים עמוס שוקן לפרסם בעיתונו מאמר ביקורת עצמית שכתב לא אחר מאשר אחיינו, דוד שוקן: “עולה בי החשש שהעיתון שלנו, של המחנה הליברלי, הופך להיות עיתון של אנשים המפחדים מעמדות מנוגדות לשלהם, ומרגישים שעצם החשיפה לעמדות אחרות היא מסוכנת, שב’דמוקרטיה מתגוננת’ אסור לתת להן לגיטימציה. האחידות המחשבתית נהפכה לנוקשה כל כך, עד שכל עמדה החורגת ממנה הופכת מיד למוקצה מחמת מיאוס ונענית בקיתונות של בוז".
דוד שוקן לא התייחס כלל לעמדה התבוסתנית הקיצונית של “הארץ", להצדקת המאבק הערבי נגד ישראל, להתבכיינות על אלפי ההרוגים בעזה (“בזכות" חמאס), לליבוי השיבושים בדרכים והמרי האזרחי של המיעוט. אבל גם כך, מאמרו הביקורתי כביכול הביא עליו שלל תגובות מבזות של כמה מהכותבים והקוראים. “הארץ" הוא ביטאון של ציבור אופוזיציוני קולני, שחולש על התקשורת ואין לו השפעה על הרוב המכריע בעם. כ"הארץ", גם כלי תקשורת אחרים שהקצינו, מערבבים יותר ויותר ידיעות בדעות. הבחירות בישראל הדמוקרטית, שיתקיימו במועדן, לבטח יוכיחו זאת.
התרעות פיקוד העורף