ברוב טיפשותי: למה אני מרגישה טיפשה כל כך הרבה פעמים? | כרמית ספיר ויץ

בזמן שישנו והתעוררנו בגלל עוד חות'י משועמם, יום הטיפש הקדוש שמצוין ב־1 באפריל חלף עבר לו וחבל שכך. זהו אחד הימים החשובים ביותר לטעמי, ואילו יכולתי לתקן קצת את התפילות, הייתי פותחת בבוקר בתפילת "ברוך שעשני אהבל" או בשם השוויון המגדרי "ברוך שעשני טיפשה", כי במידת הסתימות טמונה גם מידת הענווה. כן, בהחלט הייתי פונה לוועדה העליונה לתיקון ועדכון תפילות ומבקשת גרסה יומית לנוסח של תפילת הנעילה: "מה אנו? מה חיינו?".

פתי, אם אני מבינה נכון, "יַאֲמִין לְכָל דָּבָר" ולפיכך גם פתוח ללמידה. גם אוויל אינו חסר תקווה, במיוחד אם הוא מחריש, כי אז "חָכָם יֵחָשֵׁב", כך על פי ספר משלי. הבעיה היא עם הכסיל שעיוור לביקורת ו"בְּעֵינָיו יָשָׁר דַּרְכּו" ועם "חָכָם בְּעֵינָיו". לפיכך אלך על טיפשה. הכי טוב טיפשה, ולכן מוצא חן בעיניי "יום הטיפש הקדוש", שמצוין מאז שנות ה־70 במצעד חגיגי בסן פרנסיסקו כמחאה הומוריסטית על עודף רצינות, סמכותיות והיעדר היגיון מערכתי. מחווה לאנושות שמכירה בטיפשותה.

טיפש, אומר לי אבן שושן, הוא שוטה. חסר שכל. והרי אני מרגישה טיפשה כל כך הרבה פעמים וזה עדיין לא הופך אותי למספיק חכמה כדי להימנע מוויכוחים אבודים מראש. אני חשה טיפשה כשאני יודעת שאני תקועה עם האנשים האלה והם איתי ואין לי מקום אחר ללכת אליו.

טיפשה כשאני עוצרת בפעם המי יודע כמה ליד שוטר צעיר ושואלת: "האם נראה לך סביר שאתם עומדים פה בשמש ובגשם רק כדי לחסום ארבעה רחובות בכתר שמסביב לאחד מבתי ראש הממשלה ירום הודו המנהיג העליון, כשהוא, אם איני טועה ומטעה, אפילו לא נמצא בבית הזה אלא בכלל מתארח אצל חבר בקצה השני של הפלנטה?".

אני מרגישה טיפשה פעם אחר פעם כשאני כותבת על הבנייה המסוכנת לגובה בירושלים, ועל הפקקים, ועל אהבתי הבלתי מתפשרת לעיר המשוגעת הזאת. אני מרגישה טיפשה כשאני כותבת "מזל טוב" לזוג הצעיר שזה עתה נישא אחרי שהחתן הטרי סיים שנה וחצי מילואים בעזה ובלבנון, יצא לרגע קט לחיים וקיבל זימון לעוד כמה חודשי מילואים עם בונוס: מכתב איומים וקנס למקרה שלא יתייצב שוב. ושוב. ושוב.

מרגישה טיפשה כשאני עדיין מתרתחת למראה חתונה חרדית עליזה שבה מקפץ השר גולדקנופף העשיר כקורח לצלילי "נמות ולא נתגייס". כמו בסצינה הידועה מתוך הסרט "פנטזיה" של דיסני, שבה היפופוטמים, יענים ותנינים רוקדים לצלילי "ריקוד השעות", מינוס החן.

פעמים רבות כל כך אני מרגישה טיפשה כשבהישמע אזעקה עולה ויורדת, אני עומדת מול דלת הבית ומתלבטת אם לצאת לחדר המדרגות או לרדת למקלט. הרי ברור שעדיף ליפול על המקלט ולא שהבניין ייפול עליי כשאני במקלט, ומה בכלל ההסתברות שמבין כ־3,000 רחובות ירושלמיים טיל חות'י ייפול דווקא על רחוב מגוריי.

אני מרגישה טיפשה כשאני יודעת שחיי מנוהלים בידי חדלי אישים. הניסוי החברתי הזה כבר מיצה את עצמו, ומה יישאר פה אחר כך. טיפשה מעצם זה שאני מנסה להסביר שהמדינה מעלה בחוזה הבסיסי ביותר שלה עם אזרחיה בעצם העובדה שעברנו טבח והממשלה הזאת עדיין מכהנת. טיפשה וגם מיואשת כשאני מוצאת את עצמי מנסה להסביר בגרון ניחר ובדמעות שהעסק גמור אם יש לנו חטופים שעוברים התעללות בעזה, בזמן שיש כמה שמפנטזים על ריביירה בעיר הנמל.

חשה טיפשה כשאני רבה עם מישהו שמכנה אותי "קפלנאצית" ומבטיחה לו שאתבע אותו על לשון הרע, מרגישה עוד יותר טיפשה כשהוא כותב לי בתגובה "הכל מתועד יא טיפשה חסרת תועלת אהההה רגע שכחתי להגיד לך שאת כלום ושום דבר פשוט אוויר לוזרית כמו שאר האג'נדה שלך קפלנאצים שבת שלום לעם ישראל מחכה שתקרעי אותי בתביעות יא אפס חסרת תועלת רווקה בת 80", ואני בכלל רק בת 79 ו־11 חודשים וכל מה שמפריע לי זה העובדה שגם אם ייפול לו על הראש ממטר של סימני פיסוק הוא לא יזהה את הנקודות והפסיקים.

מרגישה טיפשה מוחלטת כשאני מגלה שאותו רמי מעפולה יכול להיות בכלל בוט איראני (במקרה של רמי לא מדובר בבוט. רגע של הכרת הטוב: דמי כיס בדרך, ותודה לעו"ד בלום). מרגישה טיפשה כאשר אני ע־ד־י־י־ן מנסה לשכנע מישהו בצדקת מחשבותיי, כשאני אפילו לא יודעת כבר איפה האמת. מרגישה טיפשה לשלם פעם בחודשיים מע"מ ומיסי נשך כשאני יודעת אל מי הכסף הזה הולך, ומרגישה טיפשה כשאני משלמת ביטוח לאומי כשהמוסד ידוע בגירעון אקטוארי עמוק והכסף בוודאי לא יחזור אליי באחרית ימיי, אם בכלל אזכה באריכות ימים ואחריתי אינה קורית ברגעים אלו ממש יחד עם המדינה שאני כל כך אוהבת.

מרגישה טיפשה כשאני אומרת שיהיה טוב, כי מי בכלל יודע לומר אם יהיה טוב או לא יהיה טוב, הרי אפילו בהקשר לטוב כבר יש דיון ער סביב השאלה מהו. וזה היה טור אחד עם 27 פעמים השורש טפ"ש. אולי קצת פחות או קצת יותר. בכל זאת - טיפשה.