בשבוע האחרון זכו רוני קובן ותוכנית הראיונות שלו בכאן 11 למבול של ביקורות ונאצות דווקא מאגף לא צפוי, השמאל. העילה לביקורת החריפה הייתה פרומואים ששודרו לקראת ריאיון של השרה מירי רגב בתוכניתו הקרובה של קובן, שהואשם בכך שהוא נותן במה ל"רעל ביביסטי רדיואקטיבי" (ציטוט מאחד הפוסטים בעניין), ומזמן “ביביסטים כדי לקבל צומי". בדיוק כפי שעשה כשאירח את ינון מגל, אבישי בן חיים ושי גולדשטיין.
הטיעון, בתמצית, קבע שאירוח של דמויות כאלה מנרמל את הדמויות, והרעיונות, שאמורים להפוך ללא לגיטימיים, בייחוד אחרי 7 באוקטובר. נדמה שקצפם הגדול ביותר של המבקרים יצא על קטע מסוים בפרומואים שבו רגב הביעה סימפתיה למתלוננות על אייל גולן, ואף הצהירה שהזמר לא ישתתף בטקס המשואות השנה בגלל הוויכוח המוסרי סביבו. דווקא אמירה כזו, שאמורה להיתפס כחיובית בקרב אנשי שמאל, הרגיזה אותם יותר, כי היא אפשרה “להכשיר את השרץ". ולהציג, רחמנא ליצלן, גם זווית חיובית של רגב.
לא צריך להיות שלמה קרעי, או להאמין בקונספירציות של דיפ סטייט, כדי להתקומם על השיח הפטרוני הזה, המגיע מצד אנשים שעדיין משוכנעים שהמדינה זה הם. ולכן, גם הערוץ הממלכתי שלה שייך לאמא שלהם. וכל זה מצער ואירוני במיוחד, לאור העובדה שתאגיד השידור פשוט יוצא מגדרו כדי לנסות לחמוק מהשיוך המחנאי הזה. ואני כותב את זה, גילוי נאות, כמישהו ששותף להרבה פרויקטים המשודרים בכאן 11.
הארגון הזה, שמודע היטב לביקורת הקבועה עליו משני צידי המפה הפוליטית, ולסכנה לעצם קיומו, באמת עושה הכל כדי לשמור על איזון. וכך הוא גם צריך לעשות, כגוף הממומן מכספי ציבור. אבל נדמה שלא משנה מה יעשה - המציאות הסופר־קוטבית של ישראל 2025 תביא להתקפות לא הגיוניות ולא מידתיות עליו.
מה שניתן להסביר בשני אופנים בלבד: או שהדובר לא הבין את המערכון, ובלבל בין בנימין ויוני נתניהו - שניהם היו מעורבים במבצעי חילוץ חטופים; או שהבין היטב, אבל מצא עוד הזדמנות להשתלח בערוץ (“ערוץ תעמולה שמקדם סרבנות ופוגע במוראל הלאומי של מדינת ישראל", לשון ההודעה), ביודעו שהעובדות לא באמת ישנו לבייס. כך או כך, מדובר במתקפה פרועה - על גבול המופרעת, ונעדרת כל בסיס.
אין בכוונתי ליצור כאן כתב הגנה על תאגיד השידור. מבחינתי הוא רק דוגמה לשיח הבלתי אפשרי שהשתלט על כולנו. שיח שבו כבר לא משנה בכלל מה תגיד, רק לאיזה מחנה אתה שייך.
התרעות פיקוד העורף