פסח של התחלה חדשה: על אמון, גניבה ולמה לפעמים צריך לנקות לבד | מרסל מוסרי

שבע שנים העסקתי את אותו המנקה. בשבע וחצי בבוקר כבר דפק על דלתי, העמיד את האופניים החשמליים שלו מחוצה לה, ושאל אותי באנגלית מתובלת בשפה זרה מה שלומי ואיך עוברים עליי החיים. בתקופת הקורונה, שוחחנו על קורונה ומה קורה במדינתו. כשהייתה מלחמה, הניח את הטלפון שלו על השולחן, הפעיל שיחת וידיאו עם אשתו, שנשארה מעבר לים כדי לטפל בילדים שלהם, ובמשך כל הזמן שניקה, צפתה בו ושמרה עליו מזרים ואויבים. כשחגג חגים נוצריים, צ'יפרתי אותו כספית ובירכתי בחג שמח, וכשנחגגו חגים יהודיים, רכשתי לו מארזים נחמדים וסיפרתי לו בכמה מילים על החג.

אילו נדרשתי לצאת להופעה, להרצאה או לסידורים, שאלתי אותו מה ירצה לאכול כשאחזור. תמיד דאגתי להביא איתי פלאפל, פיצה או בורקס. מעולם אגב, אף שהפצרתי בו לעשות כן, לא חדל מעבודתו כדי לנצל זאת לאכילה. תמיד הודה לי, עטף את האוכל בעוד שקית והכניס לתיק הגב שלו. הפעם היחידה שבה אני זוכרת שהניח את המגב ובהה בי בהפתעה מוחלטת, הייתה כששאל איפה בעלי ואמרתי לו שהתגרשנו.

אהבתי את הרגישות שלו ואת הבדל התרבויות הזה. פעם אחת אפילו נזף בי, היה זה בתחילת הדרך שלנו יחד, נפלו לי או לגרוש שלי 400 שקלים מהארנק. הוא מצא אותם בחדר הארונות, קרא לי ושאל בלי לחכות לתשובה “הכסף שלכם לא חשוב לכם?", אחר כך הגיש לנו את השטרות והמשיך לנקות, “אני לא מבין את זה, אתם לא ילדים קטנים".

ידענו שנסמוך עליו. אבל כאמור, היה זה בתחילת הדרך יחד, הכסף באמת נפל בתמימות, לא ניסיתי לבדוק אותו או משהו כזה, אני לא מאמינה בתרגילים מעין אלו. אבל כנראה שחשב שכן, ושעבר את המבחן בהצטיינות. וגם אני, לאחר השבת הכסף, סמכתי עליו פי כמה. מה שהתברר, לצערי הכל כך רבה, כטעות.

חודשיים לפני שעברתי לחריש, קיבלתי שישיית יינות יקרים מאוד, שטעמתי פעם אבל לא העזתי לרכוש לעצמי. שלח אותם חבר טוב מפריז. מרוב שהמתנה הזאת הייתה יקרה, הובכתי אפילו לחתום על קבלתה. ולאחריה שלחתי לו מגילת תודה נבוכה.

היו שם שישה בקבוקים בדיוק, אני יודעת כי כך בנוי המארז, וגם רצה הגורל או שלא, שעות אחרי קבלתם צילמתי את בתי בשמלה חדשה שרכשתי לה ובעדשה, מאחוריה, נתפסו גם כל הבקבוקים. יום למחרת הגיע המנקה, היה לנו הריטואל הרגיל של “מה שלומך? איך את מסתדרת?", ואני עונה: “מה שלומך? מתי אתה מבקר את הילדים שלך בארצם?".

חלצתי את נעליי, הנחתי אותן על יד הדלת, הודיתי לו וסגרתי את הדלת אחריו. אני לא רודפת בצע, ואוהבת לתת יותר מאשר לקבל, זה לא פולחן אישיות, זה עניין של אופי שגם היה לי לרועץ לא מעט פעמים. אתם בטח כבר מבינים לאן הולך הסיפור, עברתי בין החדרים, הכל היה נקי, מדויק, מבריק ומסודר. יש לו ידיים באמת מבורכות.

אבל אז, כשהלכתי להוציא בשר כדי שיפשיר לארוחת הערב, עמדו הבקבוקים מולי, בסדר מופתי בפינת האוכל, ובמקום שישה היו שם רק ארבעה. לרגע זה נראה לי בסדר, המוח הרי רץ כל הזמן והחיים חולפים, הגיוני שהיו ארבעה. אבל כשערבבתי את האורז עם השמן והמלח, רגע לפני ששפכתי מים אל הסיר, הוצאתי את הטלפון ונכנסתי לגלריה. פתחתי את התמונה של גפן, והנה מאחוריה, שישה בקבוקים. את השעה שאחרי זה ביליתי בפתיחת ארונות, גם את אלו של החדרים, את המגירות, אפילו במגירת התבלינים חיפשתי, אף על פי שהבקבוק הכי גדול שהיא יכלה להכיל זה בקבוק סויה. עשיתי הכל רק כדי לא ליצור אינטראקציה שתביך אותי ואותו.

התיישבתי על הספה, חלקי פאזל התחילו לחבק אחד את השני ויצרו תמונה קצת עגומה. היה גם שעון זהב שרכשתי לעצמי כמתנת גירושים שנייה וחצי אחרי שיצאתי מהרבנות, ויום אחד, לפני שנכנסתי להתקלח, הנחתי אותו על מדף הקרמים. הוא נעלם. האשמתי את גפן בזה וייחסתי את זה למעשה שובבות, אף על פי שהיא צריכה שני כיסאות כדי להגיע לאותו המדף. והיו גם שני בשמים חדשים שקיבלתי מחברות שלי ליום הולדתי ולא פתחתי כי היו לי כבר בשמים פתוחים, וגם הם נעלמו. את זה ייחסתי לבלגן שהיה לי אז בארון ההוא.

והיו עוד כאלו, שהיום אני מניחה שלא עליתי עליהם. אף פעם לא אעמיד אדם במצב כזה, אבל הזעם גאה בי. רגע, אתקן את זה עצמי, זה לא היה זעם, זו הייתה אכזבה ותחושת גועל. טלפנתי אליו מיד, הוא נשמע לי בנסיעה, ידעתי שיש לו עוד לקוח שהוא תמיד הולך אליו אחריי.

שאלתי אם יוכל לעצור רגע, הוא עצר, צילמתי לו את היינות ושלחתי לו, שאלתי: “היו פה שישה, איפה עוד שניים?". הרגשתי חום כזה בגוף, דברים כאלו מביכים אותי, אני מעדיפה לעזוב מאשר להתמודד. הוא הקליד ומחק, הקליד ומחק. אחר כך שלח לי שלא ראה, ואין לו מושג על מה אני מדברת. החלטתי להתעקש, ביקשתי ממנו שיחשוב, כתבתי לו שלא אכעס, שזה לא יעמוד בינינו וקורה שלוקחים, אבל לבקבוקים האלו יש ערך סנטימנטלי בשבילי ואשמח לדעת איפה הם.

אחרי עשר דקות הוא הקליט לי הודעה, אמר שהתבייש מאוד, אבל במהלך הניקיון שניים מהם התנפצו על הרצפה ונשברו. נשמתי לרווחה, אפילו שלחתי לו לב. אבל אז שלחתי את ההודעה לאחותי, כתבתי לה “איזו פדיחה עשיתי", אבל היא ענתה בתגובה: “לכי לבדוק בפח".

בערב, על ידית הדלת שלי, חיכתה שקית עם שני בקבוקי היין ועוד חבילת שוקולד. כמובן שלא הלכתי למשטרה ולא עשיתי לו שיימינג בקבוצות ניקיון כאלו ואחרות, אני לא יכולה לחנך ולשמור על כל העולם, אבל לא קראתי לו שוב וחסמתי אותו מהטלפון שלי.

זה הפסח הראשון שאני מגלגלת שטיחים, זורקת המון־המון דברים, מנקה את כל הפינות הנסתרות, עושה אבועגלה בשיער ושומעת את דקלון בקולי קולות. נו, העולם הזה מקולקל, יש בזה הרבה רע, אבל גם טוב. יש לי עוד 800 שקל לבגדים בכל חודש, ואני מכינה את עצמי טוב־טוב לפרק ב' בסיפור.