במשך כל חיי סלדתי מבוב דילן (ואבקש מראש סליחה מרון מיברג שכותב פה הרבה על דילן בתשוקה שבה אני כותב על סמים). לא הבנתי את ההתפעלות הגדולה ממנו. אף שיר שלו ששמעתי לא גרם לי להבין מדוע הוא התמלילן היחיד אי פעם שזכה בפרס נובל לספרות ועמד בשורה אחת עם המינגוויי, אלבר קאמי, סארטר וגבריאל גרסיה מרקס. ואני מבין דבר או שניים בשורות.
אבל השבוע ישבתי לצפות בסרט החדש על דילן העונה לשם ״אנונימי לגמרי״. נגיע לדיאגנוזה הסופית: סרט מצוין, מופלא אפילו, שמתקיים במרחב של ז׳אנר קשה מאוד - ביוגרפיות מוזיקליות, ז׳אנר שבו נכשלו רבים וטובים. פרט אולי לסרט ״ריי״ על ריי צ׳רלס ואולי ״הולך בדרכי״ על ג׳וני קאש, כל שאר הסרטים שהביאו לנו גיבורים מוזיקליים היו אירועים שניתן להגיש לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג כראיה להתעללות באזרחים, התעללות פושעת.
הבחירה של הסרט להביט על דילן מבעד לתקופה מצומצמת בחייו - התקופה שבה הוא מורד במוזיקת הפולק (לאחר שהפך לסמל שלה כבר בגיל 23), ועובר לרוק'נרול חשמלי להלכה - היא בחירה מעולה. ההתקשקשות והפיזור של ביוגרפיות שלמות - נוטים לייצר סרטים לא אחידים באיכותם שמביאים דמויות שבלוניות להחריד.
יש לומר גם שבעבר שמעתי רבות על המהפך של דילן, שהחליט פתאום להתחמש במגברים ודיסטורשן, אך מעולם לא הבנתי את העניין הגדול סביב זה. הסרט הזה מצליח להביא את הדרמה של הרגע הזה שבו דילן לוקח את המשקל הסגולי שלו במוזיקה ומעביר את כובד משקלו לכיוון הרוק'נרול והסאונד החשמלי. פעמים מעטות בהיסטוריה של המוזיקה (כפי שאנו מכירים אותה ב־1,900 השנים האחרונות) הצליח אדם אחד לשנות את מצב הצבירה הכללי שלה ולסחוף אותה למקום אחר, ויש לומר לזכותו של דילן שהוא הצליח לעשות את זה.
ישנו רגע מדהים בסרט שבו בוב דילן הצעיר - שזה עתה התחיל להצליח ולהפוך למשיח של דור שלם - מגיע באמצע הלילה לבית של האקסית שלו סילבי, כשהוא זרוק ומחוק. ״כולם שואלים אותי מאיפה השירים האלו מגיעים״, הוא אומר לה, ״אבל כשאתה מסתכל עליהם, אתה מבין שהם לא שואלים מאיפה השירים האלו הגיעו, הם שואלים למה השירים לא הגיעו אליהם״.
כמובן שהדבר שזועק לשמיים ברגע שבו אתה מסיים את הצפייה בסרט, הוא הצורך לעשות גם סרט ביוגרפי על לאונרד כהן - שהוא אשף מילים בסדר גודל של דילן, אך שונה ממנו. שני המוזיקאים הגדולים האלו נבדלים זה מזה במהות שלהם - דילן הביא למוזיקה שלו מחאה שלמה וניחוח של תקופה, ואילו לאונרד כהן הביא לך שבריריות פרטית. אפשר לומר שלאונרד כהן חדר לך ללב והפך לדייר קבע בנשמה שלך, ואילו דילן חדר לך לראש והשתלט לך על המחשבות.
ואולי משום כך דילן הגיע לפסגה של פרס הנובל לספרות. רוב הזוכים בתחום הספרות בפרס נובל כותבים על דברים גדולים ומייצגים זרמים פוליטיים ושינויים חברתיים. הפוליטיקה של לאונרד כהן היא הפוליטיקה של הלב. ואולי משום כך, משום שהוא מצומצם לתחומי הלב והנפש, הוא לא העפיל לפסגה שאליה הגיע דילן. בעוד דילן כותב על החווה של מגי ומתריע ש״הזמנים משתנים״, לאונרד כהן נמצא על המיטה בחדר מאובק בצ׳לסי הוטל.
דבר נוסף שבולט בסיפור של שני היהודים האלו הוא מערכת היחסים שלהם עם היהדות ומדינת ישראל. בעוד מערכת היחסים של דילן עם היהדות היא מערכת יחסים לא עקבית ושולית יחסית בחייו, מערכת היחסים של לאונרד כהן עם היהדות ומדינת ישראל היא מאוד נוכחת. את דילן ראינו בארץ פעמים ספורות, כולל טקס בר מצווה כשר בכותל לילד שלו, ואילו לאונרד כהן הפך לפרצוף מוכר ביציאה של טרמינל 3 בנתב״ג ואפילו קפץ אל השוחות במלחמת יום הכיפורים ביחד עם מתי כספי ואושיק לוי ומפוחית וגיטרה.
קאט לזמננו. לחרבות ברזל אף אחד לא הגיע. המוזיקאים היהודים הגדולים כבר נקברו - לו ריד למשל - ואלו שעדיין לא נקברו פיזית - בילי ג׳ואל - קבורים עמוק בתוך חיים לא ברורים.
למרות הניסוי המחשבתי של מי כאן בארץ, מקרב המוזיקאים הישראלים, הוא דילן הישראלי - האם זהו שלום חנוך או שמא אולי שלמה ארצי - יש לומר שהמוזיקאים הישראלים הם כלל לא באותה סקאלה מבחינת איכות ויכולות כתיבה. כמו שאין לנו אף שחקן כדורגל ישראלי מוכשר מספיק בליגת האלופות, כך גם אין לנו מוזיקאים בליגת האלופות של הצלילים והתמלילים.
היחיד שאולי התקרב לשם מבחינת יכולות היה מאיר אריאל, שבלכתו הוריש לנו זמרי מניירות ובנאליה כמו שלום חנוך, שגדל איתו בקיבוץ משמרות. האמת היא שיכול להיות מעניין לעשות סרט ביוגרפי על מוזיקאי ישראלי. יהודית רביץ או יוני רכטר או צביקה פיק או אפילו אסף אמדורסקי או אביב גפן יהיו בחירות מעניינות לסרט כזה. אולי אפילו אהובה עוזרי זה רעיון מעניין.
גם סרט המשך שיתמקד ברגע אחר בחייו של דילן - הרגע שבו הוא מחליט לעזוב הכל ולעבור לגור בוודסטוק ומכיר שם את חברי להקת the band והם מחליטים לצאת להרפתקה מוזיקלית ודילן עובר עוד שלב באבולוציה הפרטית שלו - יכול להיות מעניין. אני אצפה בסרט. אינני סולד כבר מדילן, אני בעיקר מתפעל.