ישראל מוצאת את עצמה בעל כורחה בתוך זירה שבה היא לא קובעת את הכללים – אבל בהחלט עשויה להיות הראשונה שתשלם את המחיר. המשבר המתפתח בין ארצות הברית לאיראן, בהובלת הנשיא דונלד טראמפ, מציב את ישראל כשותפה סמויה למשחק נפיץ במיוחד. טראמפ הציב לאיראן אולטימטום ברור: חתימה על הסכם גרעין חדש בתוך חודשיים – או הפצצות חסרות תקדים. מכיוון שטראמפ איים הרבה יותר מדי לאחרונה, הוא חייב היה לגבות את דבריו במעשים – וארה"ב הציבה מפציצי B2 באי דייגו גרסיה, מהלך שנתפס כהכנה למתקפה ממשית.
איראן לא נותרה חייבת, ואיימה בפעולה מיידית, כולל תקיפת מתקנים צבאיים אמריקאיים ובסיסים נוספים באזור. רק שהיא לא עוצרת שם: גם ישראל, לדבריהם, תהיה יעד לתגובה אם יתבצע מהלך צבאי כנגדה. במילים פשוטות – ישראל עשויה למצוא את עצמה במלחמה, בלי שהייתה חלק מקבלת ההחלטות.
בתורת המשחקים, "צ'יקן" הוא תרחיש שבו שני נהגים נוסעים במהירות זה לקראת זה, ואיש מהם לא מוכן לסגת. אם אף אחד מהם לא ממצמץ – שניהם מתרסקים. אבל כשיש שחקן שלישי שנמצא בתוך אחת המכוניות ומעודד מהצד את אחד הנהגים - במקרה הזה את ישראל – המצב הופך לנפיץ במיוחד.
מה שהופך את המשחק למסוכן במיוחד הוא הפסיכולוגיה העומדת בבסיסו. בשונה ממשחקים אסטרטגיים "קרים", משחק הצ'יקן מערב אמוציות עמוקות: כבוד, יוקרה, מעמד. הפסד במשחק כזה איננו רק פגיעה באינטרסים מדיניים, אלא צלקת פסיכולוגית עמוקה על המנהיגות והמורל הלאומי.
טראמפ - אחרי ניצחונו בבחירות, מוכן לקחת סיכונים גבוהים יותר. הביטחון שלו בשמיים, ויותר מזה – הוא כרגע שבוי ב"אשליית השליטה". הוא מאמין באופן מוגזם ביכולתו לשלוט בהסלמה ולהכתיב את קצב האירועים. הצלחתו הקודמת בחיסול קאסם סולימאני מחזקת את אמונתו שיוכל לנהל עימות מוגבל מול איראן, מבלי שזה יתפתח למלחמה אזורית.
ח'מנאי והמשטר האיראני מדגימים את "פרדוקס השחקן החלש" – דווקא נחיתותם הצבאית מול ארה"ב מאפשרת להם לנקוט עמדות קיצוניות יותר. הם פועלים מתוך "כלכלת כבוד", שבה העמידה מול המערב היא משאב חיוני לשרידות פנימית. והכי חשוב: הם משדרים "הימור הכל על הכל", עם נכונות לספוג מכה קשה ובלבד שלא ייכנעו – מה שמקשה על הרתעתם.
נתניהו מצוי בדילמה פסיכולוגית של "בחירה כפויה", אבל רק לכאורה. אומנם לאורך השנים הוא העדיף זהירות על פני הרפתקנות, ולעיתים אף זהירות יתר, ובנה לעצמו דימוי של זה שמזהה סכנות לפני כולם – ונמנע מהן, עד למצב שבו מועברות מזוודות כסף לחמאס, אבל הפעם המצב הנפשי שלו מעט שונה. בניגוד למה שחושבים, החרדה של נתניהו אינה רק מאובדן שלטון – אלא גם מאובדן משמעות. במודל המנטלי שהוא בנה לעצמו מגיל צעיר, נתניהו רואה עצמו כשליח – כמי שנועד להגן על העם היהודי מהכחדה.
נתניהו יודע שאם המלחמה הנוכחית לא תסתיים בתמונת ניצחון ברורה או בשחרור החטופים – הכתם הזה ילווה אותו כל חייו. זה יאיין את חזון השליחות שעטף את דמותו. העניין הוא שבמצב הדברים הנוכחי הוא לא יקבל לא את זה ולא את זה, ולכן הוא חייב למצוא לעצמו דרך שלישית, והדרך הזאת היא איראן. זו גם הסיבה להכנות במערכת הביטחון הישראלית, שלא מחכה ליום פקודה. בצה"ל מתקיימות הכנות מתקדמות לתרחישים של תגובה איראנית, ומערך המודיעין נערך לתרחישים של "חבילה אחת" – כלומר, מתקפה משולבת ומתואמת במספר חזיתות.
נרטיב שהוא עצמו ייצור
הציבור אומנם עוסק בעיקר בשאלת הישרדותו הפוליטית של נתניהו, אך מה שמטריד יותר הוא כאמור חרדתו העמוקה מאובדן משמעות ומאיבוד התחושה שהחיים הפוליטיים שלו נושאים תכלית היסטורית. לכן דווקא באמצעות החזית האיראנית עוד ניתן לבסס דימוי של מהלך היסטורי "בלתי נשכח", שישחזר עבורו את תפקיד המציל הלאומי.
הסיכון כמובן עצום. איראן אינה חמאס. מעורבות אמריקאית, תגובות אזוריות, האפשרות של עימות רחב היקף – כל אלו הופכות את האופציה הצבאית נגד איראן להימור בקנה מידה חסר תקדים. אך מה שעשוי לדחוף את נתניהו לשקול אותה הוא לא ניתוח רציונלי של עלות מול תועלת, אלא פרופיל פסיכולוגי של מנהיג שנמצא בשיא הלחץ – ולצידו נשיא אמריקאי (טראמפ) שמאותת לישראל: עכשיו הזמן לפעול. בעבור נתניהו, תקיפה באיראן עשויה להתפרש לא רק כתגובה אסטרטגית, אלא כפרק הסיום של נרטיב שהוא עצמו יצר: האיש שעצר את הגרעין האיראני.
ולכן, כשבוחנים את האפשרות של הסלמה אזורית, אסור להסתכל רק על חישובי הפצצות, רמות האורניום המועשר או מספר הסוללות בדרום. יש לבחון גם את הגורמים הפסיכולוגיים העמוקים שמניעים את קבלת ההחלטות – ובעיקר את הדינמיקה האישית, כמעט קיומית, של ראש ממשלה שמרגיש שאם לא יכתוב את שורת הסיום בעצמו – ההיסטוריה תעשה זאת עבורו. האירוע הבא, אם יתרחש, לא יהיה רק ביטחוני. הוא יהיה ביוגרפי. ומכיוון שכך, הוא עלול להיות בלתי צפוי הרבה יותר.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה | [email protected]