הוא רק לא העריך נכונה את ההתנגדות שיפגוש מבית, תרתי משמע: גם הבית הפוליטי וגם הבית הפרטי. אפילו השופרות התמרדו נגד מינוי אדם מצוין וקצין מוערך שחטא בהשתתפות בהפגנה נגד ההפיכה המשטרית. כמו אנשים רבים וטובים לפניו, גם שרביט, ישראלי נאמן שנקרא לדגל והצדיע, גולגל בִּן יום במורד המדרגות.
הוא ממולכד בחקירה הזאת. אם יתנער כדרכו ויגיד שלא ידע שיועציו הקרובים מועסקים על ידי קטאר – הם עשויים להציג גרסה אחרת. אם יגיד שפעלו באישורו – הוא ייחשף כמי שנתן למדינה עוינת דריסת רגל בקודש הקודשים של המדינה.
מה שאין עליו מחלוקת הוא שנתניהו אִפשר העסקה של שלושה יועצים קרובים בלשכה שמחזיקה את ליבת הסוד של ישראל, בלי שעברו סיווג ביטחוני או היו נתונים לפיקוח קצין הביטחון של המשרד. רוב שנותיו כמנהיג היה נתניהו כמעט אובססיבי לאבטחת מידע מכל סוג שהוא. הקפיד לדבר בקווים מאובטחים ולהסתיר את ניירותיו. האובססיה לשמור על המידע האישי שלו נותרה, אבל בשנים האחרונות הוא החל לצפצף על כל נוהלי הביטחון של המדינה.
איפה האישור? והשקיפות?
עד כה נראה שאיש מהמעורבים לא מנסה להכחיש את העובדה שיועציו הקרובים של נתניהו הועסקו, במישרין או בעקיפין, בידי הקטארים. זאת לא בהכרח עבירה: ישראלים רבים, בהם יוצאי מערכת הביטחון, עבדו ועובדים עם קטאר, אבל הם נדרשים לעשות זאת באישור ובשקיפות. כאשר מדובר על אנשים שמועסקים על ידי קטאר בעודם עובדים בלשכה הרגישה ביותר במדינה – זה כבר מעלה שאלות שנוגעות בביטחון המדינה.
החשדות שהוצגו השבוע בבית המשפט, שלפיהם אנשי נתניהו פעלו לכאורה גם כדי לקדם אינטרסים של קטאר, התומכת העיקרית של חמאס, בעודם משרתים את ראש ממשלת ישראל – עשויים להפוך את סימני השאלה לסימני קריאה. אם יתבססו החשדות ויתברר שלשכת נתניהו פעלה בשירות המממנת העיקרית של חמאס תוך כדי המלחמה – תעלה גם שאלת כשירותו של נתניהו למלא את התפקיד, גם אם יטען שלא היה מודע לפועלם של אנשיו.
ציר־כהן גדל כלוחם ערביסט ביחידה המבצעית של השב"כ. השתתף ופיקד על עשרות מבצעים נועזים נגד הטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה. הוא עזב את השב"כ לפני קרוב ל־20 שנה, אחרי תפקיד רמ"ח (מקביל לאל"ם), והצטרף למוסד, שם מילא תפקידים מבצעיים, ובתפקידו האחרון שימש כראש "תבל" – אגף קשרי החוץ של המוסד. אם ימונה לתפקיד מתוך ציפייה שיהפוך את שב"כ לשירות ביטחון משפחתי – עשויה להיות לממנים הפתעה.
הקווים של זמיר
המשך תמיכתו הפומבית ברונן בר היא הצהרת עצמאות ברורה ולא טריוויאלית, למי שמשרת תחת שר ביטחון כמו ישראל כ"ץ וראש ממשלה כנתניהו.
נראה שנתניהו מבין שהבחירה בראש השב"כ הבא עשויה להיות קריטית גם לעתידו האישי. בג"ץ אותת לו באופן ברור שהוא מעדיף שלא לפסוק בנושא הזה והותיר לו מספיק זמן למנות מחליף ראוי לרונן בר. אבל פארסת שרביט והצל הכבד של קטארגייט אילצו את נתניהו לוותר ולגלגל את ההחלטה בחזרה לפתחו של בית המשפט.