המומה מהאירוע, היא אספה את התגובות וביקשה מה־AI לייצר לה דימויים שיתאימו למה שנאמר בתגובות, שנעו בין "כלבה ציונית" ל"רוצחת תינוקות". הדימויים הודפסו על גבי קנבסים, בגדים, תיקים ובובות תצוגה. באקדמיה אמרו לה שהעבודה שלה גאונית, אבל היא נדחתה למימון כי לא ביצעה אותה על "הצד השני". פשוט לא הסכימו לקבל את העובדה שהיא רוצה לעשות את הפרויקט שלה כישראלית שעברה את הטראומה, ולא על הפלסטינים.
איך נולד הכנס? בעיקר מצורך עצום. מהרבה יהודים טובים שחייהם לגמרי השתנו לפני שנה וחצי, ומרגישים שהם חייבים לעשות משהו. אפשר לקרוא לזה זרם חדש של הציונות. זה קורה בעיקר באקדמיה, אבל לא רק. אחד המחקרים שהוצגו בכנס הראה שהרבה יהודים בארה״ב ובקנדה חווים הטרדה מאז 7 באוקטובר גם במקומות עבודה. חלק מהיהודים החליטו להצטרף לטרנד האנטי־ישראלי, כי בברירה בין להיות מנודים לבין השתייכות לקהילה המקצועית – הם בחרו באופציה השנייה. אבל רוב היהודים מחפשים דרכים לפעול. הכנס הזה חיבר ביניהם ואִפשר לחפש פתרונות.
המלחמה באנטישמיות מאתגרת. יש כמה סוגי אנטישמיות, ואחת התופעות היא הכחשת אנטישמיות, תוך טענה שבישראל מנצלים את המונח כדי להצדיק פשעים. המכחישים גם עושים שימוש באמירות הקיצוניות הרבות של חברי הממשלה הנוכחית, כדי להתנגח בישראל וביהודים. "יש קבוצות שפשוט נחושות להכחיש אנטישמיות ואין אפשרות להגיע איתן להבנות", אמר אחד הדוברים, "לכן אסור לצבוע את כולם באותו גוון. צריך לברור ולראות עם מי אנחנו מנסים להסכים".
התמיכה של טראמפ עוזרת, אבל דורשת טיפול הרבה יותר עמוק. עבור מרבית הדמוקרטים, טראמפ הוא סדין אדום, ובאווירה המקוטבת של היום, זה משפיע. "אם אתה אומר משהו נגד אנטישמיות, בהרבה מחלקות בקמפוס מיד יסיקו שאתה שמרן", העיד אחד הדוברים. לכן גם הכנס שארגן לאחרונה משרד התפוצות, פספס הרבה יהודים שנלחמים בקמפוסים שלהם באירופה ובצפון אמריקה, כי הם לא רצו לשתף פעולה עם דמויות פופוליסטיות מהימין. צריך להפעיל חשיבה מורכבת כדי לתכנן נכון.
ערכות הסברה מתוקתקות
הגעתי לכנס עם קבוצה לוחמנית של אקטיביסטים ישראלים שהתברגו לעולם האקדמיה באירופה ובצפון אמריקה. היא כוללת כ־60 חברים, כולם סוג של רובין הוד. לקבוצה מתקבלים רק אקדמאים שמשובצים באוניברסיטאות זרות ורוצים לתת עבודה: לעשות פעולות אמיתיות שמבססות את הקול הישראלי, הצודק, השפוי, בתוך פקולטות שברירת המחדל שלהן היא פשוט לא לתת לקול הזה מקום.
איך נולדה הקבוצה? יומיים אחרי 7 באוקטובר הקמפוסים כבר הוצפו בפוסטרים של רחפנים שנתלו בכל פינה. לזעזוע מסרטוני הטבח שראתה מנהלת הקבוצה ד״ר דקלה יוגב מאוניברסיטת טורונטו, הצטרף זעזוע נוסף, עוד לפני שבישראל הספיקו לספור את הגופות. כולנו חווינו את ההלם, אבל הם חוו אותו מרחוק וגם חוו נידוי ובדידות. המצוקה הביאה אותם למצוא זה את זה במהירות.
פרט לפוסטרים שנמרחו בכל מקום, היו חוברות הסברה מתוקתקות (tool kit) שהסבירו את הרקע, מסגרו את "הטובים" (הפלסטינים כמובן, וגם חמאס) ואת "הרעים" (אנחנו). ארגוני סטודנטים סיפקו סטיקרים, חולצות, דגלים ואביזרים, פרשו טיעונים ונקודות לוויכוח, וגם קראו לפעולה. חלק קראו להפגין במקומות מסוימים ובשעות מסוימות, חלק לשלוח מיילים נזעמים ודרישות לסגל האוניברסיטה, וכמובן לקרוע פוסטרים של חטופים.
על דלת המשרד של אלון־בק נתלתה תמונה גדולה שלה, ועליה נמרח גרפיטי אלים של דם. תורידי את הראש, בסוף זה יעבור, ייעצו לה קולגות. בהתחלה היא ממש נכנסה לדיכאון ופחדה ללכת למשרד. אבל די מהר היא הבינה שהיא פשוט לא מסוגלת, שהיא חייבת להילחם, גם אם יהיה לזה מחיר.
היום היא נלחמת 24/7, עם תוכנית סדורה משלה. כל ארגוני הזכויות שהיא תמכה בהם הפנו לה גב, אז היא הקימה עם שותפים את National Jewish Advocacy Center. היא הבינה שתביעות דיבה הן בעייתיות בארה"ב בגלל חופש הביטוי, ולכן ניצלה את הידע המקצועי שלה למגוון תביעות נגד גופים אמריקאיים שלא שמו לב שהם עוברים על החוק כשהם נותנים תמיכה כספית, גם אם עקיפה, לארגוני טרור.
"האמת לצידנו"
לא רק אלון־בק, רבים עברו מסלול דומה: הלם ראשוני שהביא לניסיון לדבר עם הקולגות, ונתקל בכתף קרה. אחר כך הגיע שלב של השתבללות והתגוננות, אבל היום כולם ללא יוצא מן הכלל אקטיביים. נוקטים פעולה. אז איך מסבירים למישהו שחסר לו הקונטקסט ההיסטורי, שמה שקורה בקמפוס הוא אנטישמיות? איך מסבירים לסטודנטים שלא מכירים את ההיסטוריה של עלילות הדם, שייזהרו לפני שהם מאשימים את ישראל בהרג מכוון של ילדים בעזה?
דוברת אחת הציגה כלי לזיהוי מסגורים אנטישמיים, על בסיס חיבור שלהם לסטריאוטיפים ישנים על יהודים. "תמיד יהיו כאלה שיבחרו לא לראות את זה", היא אמרה, "אבל חייבים להמשיך למצוא דרכים ללמד את הדבר הזה. לרוב האנשים פשוט חסר קונטקסט היסטורי".
כל הדוברים היו תמימי דעים: צריך להתעקש לחנך, לספר ולהפנות לספרי היסטוריה. להשמיע בנחישות את הקול הזה, לא להתייאש. "הבעיה היא שהאנטישמים מעוררים רגש, ומתנגדי האנטישמיות באים עם היגיון ועובדות", אמר אחד הדוברים. "ועדיין – אין דרך טובה יותר. האמת לצידנו ולכן חובה עלינו לדבוק בה ולהסביר כל הזמן למה חמאס אחראי לכל מי שנפגע בעזה".
"חשבנו שכמה עשרות שנים ללא אנטישמיות בעולם זה המצב הטבעי, אבל אולי חווינו תופעה חריגה", אמר דובר אחר. "יהודים חייבים לאחוז בעמדות בתוך מוסדות השלטון, המדיה והידע, ולהתעקש להשמיע את הקול שלנו. אין דרך אחרת".
במסגרת הקיטוב שיצרו הרשתות החברתיות, מתברר שגם העם היהודי מפוצל. כולם דיברו על הצורך הדחוף בשיתוף פעולה. בניגוד ל־tool kits שארגון הסטודנטים הרדיקלי SJP חילק ממש לאחר הטבח, כאילו ידע היטב להתכונן מראש, הפעילות היהודית־ישראלית עדיין אינה מאורגנת, גם שנה וחצי אחרי הטבח. הכוונות דומות, אבל כל קבוצה עסוקה בבעיות שלה ופועלת ללא הנהגה ברורה.
יוגב טוענת שמאז 7 באוקטובר היהודים והישראלים פשוט חיים במציאות אחרת. "בישראל יש בעיות ביטחון קשות והחטופים כל הזמן בתודעה, אבל בחו"ל הדברים האלה כמעט לא נוכחים. לישראלים יש כל כך הרבה חששות וסוגיות להתמודד איתן, שאין להם יכולת להכיל את מה שקורה ליהודים בחוץ. אני, למשל, מעדיפה להסתובב בקנדה בלי סממנים ישראליים ואפילו לא לדבר בעברית, בעיקר כשאני עם הילדים, וקשה לישראלים להבין כמה קשה כל הזמן להיות דרוך ולחשוש שיתקפו אותך".
הצלחתי להבין את יוגב, כי כך הרגשתי מאז הגעתי ללונדון, בין שבצדק ובין שלא. השתדלתי לא לדבר בעברית בקול רם ברחוב, והבדיקה הביטחונית בכניסה לכנס הייתה קצת מלחיצה – היא הייתה ארוכה ומוקפדת, וכללה גם סריקת מתכות ומה לא.
"אני אקטיביסטית וכך זה ימשיך, כי אנחנו שנה וחצי אחרי 7 באוקטובר ואין שינוי", אומרת יוגב. "כל אחד יכול לעשות משהו! אני שיניתי כיוון וערכתי עכשיו מחקר על התחושות בקרב הקהילה היהודית בצפון אמריקה, כי זה המקצוע שלי וזה מה שיכולתי לעשות. לכל אחד יש קשרים, לכל אחד יש מקצוע, לכל אחד יש יכולת לעשות משהו, ולכולנו יש הרבה מאוד עבודה".
התרעות פיקוד העורף