“הם שמוקים”, “עוצרים גם בלי ראיות”, “שים אותם בתאים עם עכברים” – המשפטים האלה אינם בגדר פליטת פה, או הומור סרקסטי בין אנשי מקצוע. הם גילוי מדאיג על אופן החשיבה וההתנהלות שמושרש, לכאורה, במנגנון שפועל הרחק מהעין הציבורית ואחראי להחלטות קשות שנוגעות לחיי אדם וחופש במדינה דמוקרטית.
שירות הביטחון הכללי הוא אחד ממוסדות הביטחון האהודים והמוערכים בישראל. דווקא משום כך, האמון בו תלוי ברמתו הערכית הגבוהה. פרשות מסוג זה פוגעות לא רק בתדמית השירות, הן מערערות את עצם הלגיטימציה של פעולתו.
האיש לא נכשל רק בלשונו. הוא נכשל באחריותו. כראש החטיבה היהודית, עליו להיות דמות מרסנת, שקולה, שמבינה את הדקויות של המרחב שבו דמוקרטיה מתמודדת עם אלימות אידיאולוגית. במקום זאת, הוא נשמע כמי שמוביל זלזול בזכויות חשודים והתנערות מהחובה הבסיסית להציג ראיות לפני מעצר. על רקע הדברים יש לבחון לא רק את ראש החטיבה, אלא גם את ראש השב”כ, רונן בר, שנמצא במוקד ביקורת ציבורית קשה מאז 7 באוקטובר.
איש אינו טוען שאין טרור יהודי בישראל. יש מקרים קשים של אלימות לאומנית – פיגועים, ניסיונות הרג והצתות – מצד קיצונים יהודים. התמודדות עם האיום הזה היא משימה הכרחית. אך דווקא משום שמדובר בנושא כל כך נפיץ, נדרשת זהירות יתרה. זלזול במרכיבי הצדק הבסיסיים עלול לדרדר את השירות לעמדה שבה כל פעולה שלו תתפרש כרדיפה וכהטיה אידיאולוגית. אף שבשב”כ מיהרו להבהיר שהשיחה המדוברת “מתייחסת אך ורק לפורעי חוק החשודים בטרור”, ההבהרה נשמעה מהוססת, מתגוננת, ובעיקר לא מספקת.
מדוע לאחר חשיפת ההקלטות ראש החטיבה היהודית נדרש “להשעות עצמו” ולא הודח לאלתר? אם ראש חטיבה בשב”כ סבור שמותר לעצור אנשים ללא ראיות, זו איננה טעות בשיקול דעת. זו קריאת תיגר על שלטון החוק. הוא לא יכול להישאר בתפקידו, לא משנה כמה הישגים היו לו בעבר, או כמה תמיכה יש לו בתוך המערכת. עצם השיחה שנחשפה, תוכנה וסגנונה מחייבים סיום מיידי של כהונתו. הדחה רשמית, שמסמנת קו ברור. זוהי פעולה חיונית, שנועדה להבטיח ששב”כ יוכל לפעול באפלה, בתנאי שיש אור פנימי שמנחה אותו. אם האור דועך, הציבור הוא זה שיישאר באפלה.
התרעות פיקוד העורף