ביום שישי מצאתי את עצמי אומר בקול רם באולם של תיאטרון הקאמרי: “נזכיר כאן את דפני ליף. נצדיע לה!”. נערה בקהל, בשיער תלתלים גולש, הסתובבה אליי ושאלה: “מי? מי?”.
“דפני ליף”, עניתי לשאלתה, “ממחאת האוהלים. היא הייתה מנהיגת המחאה, היא התחילה את המחאה”. כך פלטתי מהר טיפות מידע, מנסה להסביר מי זו דפני ליף, מיואש מכך שלא אובן על ידי נערה שהייתה בערך בת שנתיים כשמחאת האוהלים של דפני ליף התחוללה. היא רשמה את השם דפני ליף בטלפון שלה כדי לבדוק אחרי כן. נערה אחרת לידה אמרה: “כן, למדנו על זה”. לעצמי אמרתי בחיוך פנימי “בטח למדתם בשיעור היסטוריה: מחתרת ניל”י, אקסודוס, מלחמת ששת הימים, דפני ליף, כל מיני דברים כאלה”.
בקהל היו כ־20 תלמידים צעירים, בנות ובנים, מחוג תיאטרון ברחובות. זה אולם קטן, “קפה תיאטרון” שמו. צפינו שם בהצגה “חוות החיות”, על פי היצירה של ג’ורג’ אורוול. מדובר בהצגת יחיד, מעשה אמנות וירטואוזי, על גבול הלא ייאמן, של שחקן אחד, ניר מנקי, שעומד על הבמה ובמשך כשעה וחצי מגיש דמויות של כל מיני חיות, שמדברות זו עם זו וזו על זו. השחקן הוא גם המספר וגם המגלם את כל הדמויות החייתיות. חייבים לצפות בהצגה הזו כדי לחוות את היופי הספרותי ואת ההישג הבימתי הנדיר.
“חוות החיות” היא סאטירה ספרותית מאת ג’ורג’ אורוול. הסיפור מתרחש בחווה שבה בעלי החיים מתקוממים נגד בעליהם, האדם, שמזניח אותם, משתחררים מעולו ומקימים משטר עצמאי המבוסס על עקרונות שוויון וצדק. בעלי החיים מחליטים לנהוג בשוויון מלא. בהתחלה כולם אכן עובדים למען כולם, על פי עקרונות יפים הכתובים בבהירות, והחזירים מנהלים הכל למען הגשמת העקרונות היפים.
אט־אט, הכל מידרדר לרודנות. חזיר בשם נפוליאון משתלט על ההנהגה. כל עקרונות השוויון נעשים סיבה לפחות שוויון. בעלי החיים עובדים קשה יותר ויותר עבור פחות ופחות, ונענשים באכזריות על כל דבר, בעוד החזירים, שבתחילה היו שווים בין שווים, חיים חיי תענוגות והופכים לבעלי זכויות ולשליטים מדכאים. היצירה הזו מסכמת את השקר הצפון באידיאלים היפים של שוויון, זכויות אדם (סליחה, חיה) וערכים כאלה.
לאחר התשואות חזר השחקן ניר מנקי לבמה, ועלה גם הבמאי הצעיר, רן ליאל שחף, והם ביקשו לשמוע מסקנות. עליי לומר שמלכתחילה חששתי שעל אף שידוע נגד איזה רעיון פוליטי כתב אורוול את יצירתו זו, וגם את ספרו “1984”, ייקחו את היצירה ויעוותו אותה לכיוונים פוליטיים בישראל על פי אופנת החשיבה המקובלת בעולם התיאטרון הישראלי. זה קל. מה הבעיה להשוות את החזירים למפלגה הזו, ששונאים?
לשמחתי, זה לא נעשה. רציתי לפרוץ בתשואות רק על ההימנעות מהכיוון הכה צפוי. למען האמת, השחקן אפילו אמר על הבמה שכל אחד יכול להבין את הסיפור איך שהוא רוצה. הקפלניסטים יכולים להבין זאת לטובתם והביביסטים יכולים להבין זאת לטובתם.
הדיון שהחל עם הקהל, במיוחד עם הצעירים מאוד, נסוב דווקא סביב נושא המנהיג. איך קורה שבכל מהפכה מגיע השלב שבו משתלט מנהיג אגואיסט, שמשנה כל אידיאל יפה לצרכיו, ולצורך פריבילגיות לבני חבורתו. כאן נזכרתי בדפני ליף. דפני ליף היא תופעה פוליטית שאין לה אח או אחות. היא הייתה מנהיגת המחאה הענקית. באותה תקופה היא יכלה לקבל כל מה שהיא רוצה, בכל מפלגה שהיא. צעירים אחרים שהצטרפו אליה להנהגת המחאה אכן עשו זאת. היא לא. כבר סיפרתי, כמדומני, איך פעם ישבתי איתה בבית קפה, ודיברנו על זה. היא סיפרה לי אז על הדרך שבה האחרים קטפו את הפירות, והתעקשה שהיא לא רוצה לעצמה דבר.
גם השבוע היה לי קשר קצר איתה. היא עדיין מתרחקת מהפוליטיקה של הכוח והשלטון. אני מניח שאם היא הייתה נכנסת לפוליטיקה, הייתי רואה אותה הופכת לעוד מאותו דבר. לכן הזכרתי אותה שם, בתום ההצגה, שמהווה אזהרה מפני השקר שמאחורי ערכים יפים, דבר שעלול להסתיים בהזדהמות המנהיגים. זה לא קורה לכל מנהיג, אבל זה קרה כמעט לכל המנהיגים שנמצאים כרגע במלאי ומתחרים על הקול של הישראלים.