בין נאום לנאום, בין מחיאת כפיים מהוססת לקריאות זעם 'בושה', עמדה כיכר הבימה דחוסה באנשים שלא מחפשים כותרת — הם מחפשים תשובה. תשובה לשאלה איך הגענו עד הלום, ואיך יוצאים מכאן. הם לא צעקו רק "די!" – הם ביקשו להפסיק את הרס הבית מבפנים. והיה שם רגע, דקה אולי, שבו נדמה היה שזו לא הפגנה. זה טקס אזכרה. ליכולת שלנו להרגיש ביחד.
אבל דווקא מהמקום הזה, קם רחש אחר. משהו כמו תקווה. כי כל עוד יש מי שעומד מול המיקרופון ולא מפחד לומר אמת - כל עוד יש מי שמקשיב, אפילו בלב כואב - אז אולי עוד לא נפלנו לתהום. אולי אנחנו עדיין רק על הסף.
התרעות פיקוד העורף