החזון של אלקין ופרידמן נשמע נכון – אך הוא שייך לעולם אחר. עולם שבו יש יציבות ביטחונית, שבו מדינת ישראל מצליחה להשיב הרתעה, שבו יש רצף של שגרה. כרגע – זה לא המצב. רק בשבוע שעבר עוד נשמעו אזעקות בעוטף. עשרות משפחות עדיין מפוזרות ברחבי הארץ, חלקן כלל לא מעוניינות לחזור. קשה לדבר על התחדשות עירונית כשילד לא מצליח לישון בלילה בגלל פוסט טראומה. קשה לדבר על הכפלת האוכלוסייה כשקיים חשש מתמיד מחור שנפער בגדר, ממל”ט שמתקרב.
בהחלט ראוי לציין לחיוב את פעילות מנהלת תקומה, שעושה נכון כשהיא לא מסתפקת רק בטיפול בחירום ובעכשיו – אלא מסתכלת קדימה. טוב עושה תקומה כשהיא חושבת על העתיד של החבל, מקצה תקציבים משמעותיים, ומכינה תשתית לצמיחה עתידית – בתחבורה, בתעסוקה, בחינוך ובדיור. כי כשהיום שאחרי יגיע – והוא יגיע – חשוב שנהיה מוכנים. כי כשיהיה ביטחון, יהיה גם עתיד, ותהיה גם תקומה אמיתית לחבל הזה, שהפך לסמל של עמידה ונחישות.
לאף אחד אין ספק – עוטף חזק הוא אינטרס לאומי. אבל הכוח לא יגיע מהצהרות, אלא מיכולת מוכחת של המדינה להגן על אזרחיה. כל עוד אין ביטחון – לא תעזור התחבורה הציבורית החדשה, לא תוכניות המתאר, ולא מבצעי ההנחות.
רוצים להחזיר את האמון של התושבים? תתחילו בלתת להם ביטחון. אחרי זה, אפשר לדבר גם על עתיד.
התרעות פיקוד העורף