כבר יותר משנתיים אני חי עם זיכרונות, חדים עדיין, של הבית שקנינו ושיפצנו במיין. לעיתים רחוקות שואל אותי מישהו כיצד חיינו בלב ערבות השלג והקרח, מינוס 20 מעלות צלזיוס ודרומה ועד כמה קשה זה היה. השאלה אמורה הייתה להפסיק לצבוט, אבל היא עדיין דוקרת כהוגן. נמאס לי להסביר שיש חיים נורמליים באזורי אקלים שונה מתשעה חודשי קיץ; לרוב אני מוצא צילומים רלוונטיים באייפון, בוחר אחד ותוקע אותו בפניו של השואל. הצילומים לא עושים צדק עם מה שהיה, משום שלא צילמתי כדי להנציח את חיי אלא משום שבאותו רגע האור היה אטרקטיבי.
אי אפשר לקחת חתיכת חיים ולהחביא אותה. גם לא להתחבא ממנה. גם אם היו בהחלטה לעקור לקור אלמנטים מוכרים לי של טעות ניווט, אני מאמץ אותם. עשיתי כמה טעויות כאלה בחיים, לרוב גדולות, לעיתים בלתי הפיכות, ולמדתי לחיות איתן. אין ספק כלל שהן צילקו אותי והשפיעו על השקפת העולם שלי, אבל אני לא מביט אחורה בזעם. זאת הייתה אחת התקופות המרתקות בחיי ותמיד אתגעגע אליה. מדוע אני שב, כך סתם, למה שהיה ואיננו עוד? מכיוון שבערב החג הזה רבים מהאנשים שאני מכיר התחפפו מכאן לקצווי עולם. זה לא הרעיון של להיות לבד שמטריד אותי, אלא שהעדפתי להיות לבד בחיים שהיו שלי, בין החפצים והאנשים שמגדירים אותי. קשה להסביר את זה, אבל כל מה שיש לי בחיים מונח בשתי יחידות אחסון בפרמינגטון, קונטיקט ועולות לי יד ורגל. אני חי משתי מזוודות ונמאס לי. יש לי תוכנית לשים לזה סוף. אינני במיטבי כפליט.
ביקרו אותנו גברים ותיקי קרבות ועבי היקף עם נשותיהם, שתמיד פסעו צעד אחד לאחור ושמאלה מהם; גברים שהמטירו אש תופת על השריון הסורי ברמת הגולן מהפנטומים האחרונים שנותרו כשירים, וכאלה שהלכו אחרי איציק מרדכי בחווה הסינית כאילו היה כלב נחייה מוכשר במיוחד וחזרו עם נשמה מצולקת; הרגשתי קרוב ורחוק מהם וגם כמי שסמך עליהם שיאיישו את הכלים במלחמה הבאה לתקומת מדינת ישראל. כולם היו מעבר לגיל פטור ממילואים, ועדיין בנופים היפים, הירוקים, עם המעיינות המפכים והגשרים הרעועים הקשורים מעל פינות אוקיינוס, הם נראו דרוכים וקשובים לאוושת העלים ברוח, כשידיהם מאוגרפות בכיסים של מעילי עור.
כמה מוזרה ופואטית הייתה השפעת השלכת בניו אינגלנד על אורחים מישראל עם השקפת עולם פסימית. הם לא היו מחבקי עצים קלאסיים, אבל האוכל לא היה אטרקטיבי; שעועית שבושלה למוות במולאסה; כריך דג Haddock עם רוטב טרטר; כמה פנקייקים עם אוכמניות אפשר לאכול? לובסטר רול היה אטרקציה; מיטב בשרו הלבן של הלובסטר דחוס בלחמנייה להתפקע.
הם הגיעו במכוניות שכורות, לרוב מבוסטון, שהיא השער הדרומי לניו אינגלנד; אחד מהם, שבחר לערוך איתי חשבון קטנוני ותאב כיבודים, מאלה שחלילה נדמה להם שדרכו על קצה כבודם, הגיע ביגואר נהדרת; שאלתי, מה קפץ עליך יגואר? הוא ענה שזה מה שהיה בסוכנות להשכרת רכב. לא אכפת לי, אבל כשאתה נוהג ביגואר, לא חשוב למה, כדאי שתהיה אדם במלואו. Own it, כפי שאמרו אצלנו. עשה אותו שלך. חברות השכרה לא מחלקות יגוארים כשדרוג; זה תקדים מסוכן.
שוטטנו ביגואר בכבישים הכפריים הצרים החוצים את רצועת החוף הפראית של מיין כקורי עכביש שאכל פטריות הזיה, ומי שהיה חברי עמד ליד דלת הנהג הפתוחה, באותה יציבה זקופה וחזה מתוח של צפירת הבוקר ביום הזיכרון, ותר בעיניים מצומצמות מזעם חורך אחר המקומיים, שלעולם לא יידעו מה גובה ממך הצורך לכבד את הנופלים. דווקא האורחים האלה, עם מבט אלף המטר המצועף שלהם שבבסיסו מהבהבים אורות תסמונת פוסט־טראומטית, היו חובבי השלכת הגדולים ביותר. לפעמים היה נדמה שצבעי האדום־חלודה שכמו הציתו את היער, הביאו דמעה לעיניהם. עד כדי כך הייתה הצצה בעלים מרגשת בעיניהם. אחרי כמה שנים בבית שלנו ביער וצבעי הסתיו, הפכתי קצת אטום למה שהיה מרהיב בעיני אחרים. בעיקר משום שאינני מזן המתפעמים הקולניים.
אם עולה מהדברים שליבי היה גס בשלכת האמריקאית, ששיאה המרהיב הוא סוף אוקטובר וגם יותר מאוחר בשל ההתחממות הגלובלית, עליי לתקן את הרושם. השלכת דיברה אליי כמו פתיתי שלג נופל המרטיטים ליבו של ילד חמסינים כל פעם מחדש, או אחת הפעמים הללו שבהן אני נוהג מהר מדי על כביש שטרם פילחה אותו המפלסת ומתחיל להסתובב על ציר אחרי שנגעתי ברגל כבדה בבלמים; או כשהגעתי לחניה בסופרמרקט וגיליתי (שוב) שאפשר להנחית בה ג'מבו ואין עם מי לריב ואף אחד אינו צופר או מחזיר נשים למטבח.
אבל אני ציני. ברבות השנים גיליתי שאנשים, בעיקר גברים, משתמשים בשלכת כדי להאניש את עצמם. כדי לאפשר הצצה נדירה להיבט אחר, רך ואנושי יותר באישיותם; מי כמוני יודע איזה נבלות הם בזמנם החופשי. זה מין פולחן כזה, לעמוד תחת העצים המתכופפים ברוח הקלה ולתת ביטוי קולני להתפעמות שלהם מיכולתם של עלים נשירים להחליף צבעים עד שהם נושרים בהמוניהם והופכים למטרד. הגברים הללו, חלקם חברים שלי, הם מי שהייתי נותן להם לשמור על גבי, אבל לא הייתי משאיר אותם לבד עם אשתי, אילו הייתי נשוי עדיין. לפעמים הם אומרים, "מאמי, את רואה את העלים?".
מאמי היא המנהלת של מוזיאון טבע כלשהו, אמא לשניים שנועדו לגדולות ומסיבים לה רק אושר, והיא הסבתא הנהדרת ביותר בחיפה, כפי שידיעתי מגעת. מאמי אינה צריכה תמריץ או זריקת זירוז להשגיח בפלא טבע בינוני. היא פלא טבע בעצמה. אולי משום שאני מכיר את המוטו הקיומי של חברי, "לזיין בחוץ כדי להישאר בבית"; ואולי משום שהיא אישה יפה באופן שאפילו אני השגחתי בה בימים שבהם לא ראיתי דבר. כן, העלים! העלים! ואחריהם אלפי עובדי דחק עם מפוחי אוויר גדולים חגורים על גבם, מסיעים את העלים מצד אחד של העולם לקצהו. אני מנסה לכבוש את כעסי זמן רב וגם מפשפש בזיכרוני איפה וכמה חטאתי לו, אבל מה שאני זוכר הוא תרעומת שתמיד הייתה בקשר בינינו.
כאילו שאני מזליסט והוא עובד דחק. איפה שלא ערכתי הצעתי לו לכתוב. כשהוא הוציא ספר ביכורים כתבתי עליו. כאשר התמנה לתפקיד תקשורתי בכיר, ראיינתי אותו. הצילום שלו בכובע שהופיע בכתבה, הוא מסוג צילומי המופת שמשפחות מדפיסות על מצבות יקיריהן. הקשר בינינו היה תמיד יום מאוחר מדי ושקל מעט מדי. ספגתי לא מעט עלבונות במהלך השנים, אבל חיבבתי אותו אף שבדיעבד לא ברור לי למה.
בעיקר אינני מבין את המרחקים שנפערו בדיבור בינינו. פעם התקשרתי אליו ממיין, כנראה ביום שישי, מכיוון שלדבריו בדיוק גמר לקרוא משהו אישי שכתבתי בעיתון. הוא נרעש כל כך עד שהמליץ לאשתו לקרוא מיד. תפסתי אותם אחרי הקריאה, ועוד הוא מתרפק על מה שכתבתי בסופרלטיבים שגורמים לאנשים כמוני לצבוט את עצמם, שמעתי את אשתו ברקע מחזקת את דבריו. אינני סגור על סדר הדברים, אבל כנראה שלא הגבתי או קראתי (או צפיתי) במשהו שכתב (או צילם), כי בפעם הבאה שדיברנו היה לקולו הד של מקל נחבט בפח זיתים ריק. הוא לא היסס רגע להבהיר לי שהפסיק לראות את המדור כי אינו קונה את העיתון. הוא נתקל במה שכתבתי כשהוא הלך להסתפר, כי שם מונחים לפעמים מוספים ישנים. זאת לא הייתה עקיצה; זה היה עלבון מכוון. Game Over.
אחרי חודשים רבים חזרה בישראל, עלה בדעתי להתקשר אליו. זה היה נגד האינסטינקטים המדויקים שלי בדרך כלל, אבל עדיין חשבתי עליו טובות. רוב שהותי בישראל מלאה שיחות דפוקות, קטועות, פגישות דחויות ומבוטלות, אנשים שאינך יכול להתלונן בפניהם שהם מייבשים אותך בהמתנה לשמוע מהם בקשר להצעה שהם יזמו שנעשה משהו ביחד. אבל לא הייתי מוכן למקלחת הקרה ממי שפרסמתי את הגיגיו על ה"סלטיקס", את הריאיון שערך עם קאמילה, בתו של אנואר סאדאת, ובומבה, הספר מ"שואה" של לנצמן. אני לא זוכר את המילים, רק את הרעל התוסס. בקליפת אגוז: אני לא מדבר עם אנשים כמוך. כך זה אצלי: חבריי נושרים או מתים. אין ספק שמשהו לא בסדר איתי.
שניים מהחברים שביקרו אותנו במיין מתו. לפחות עם שלושה אחרים אין לי קשר. אחד מאלה שהלכו לעולמם היה שנים רבות כל כך בדרך, שהנשמה פרחה. היה חשוב לי שיבקר, מכיוון שהוא נשמע שפוף כרונית וחופשה קצרה הייתה מועילה לו. אבל הוא לא רצה לשלם במזומן על הכרטיס וחיכה שנים שיהיו לו די נקודות באשראי כדי לעמוד בתנאים של אל־על. כאשר הגיע לבסוף, התרשמתי שמיין מרתיעה אותו, הוא היה עכבר עיר מובהק ושוכן משרד קלאסי, ומיין היא מולדת הנוף הירוק. הוא יצא בבוקר עם המכונית לטיולים וחזר בערב. אינני יודע איך היה לו. הוא לא היה מזן הפייטנים בגרוש.
לפעמים היו הפתעות טובות. היה עדיין שלג וקר כשפסח הגיע, ומראה החבר שהגיע עם אשתו וילדיו הקטנים ונחת בפונדק שמצאתי לו בבלו היל, היה מלבב. לא משנה שהחלקתי על הברך כאשר עזרתי להם עם המזוודות. עד היום היא כואבת. בסוויטה הגדולה האח הייתה מבוערת, הספות השמנות נראו כאבובים לבנים, והאווירה שהתכוונה להיות ויקטוריאנית הצליחה להיות נעימה מבלי להעיק.
בזמן שהם נמנמו או מה שזה לא היה, הכנו בבית את הסדר. בשנים קודמות דילגנו על פסח. לא חג פייבוריט אצלנו. אבל איכשהו ההסבה בחדר האוכל שמחלונותיו נשקפו מרבדי שלג שנבלעו ביער, אור הנרות, החום הנעים והעובדה שהתגברנו על כל העכבות ואפילו שרנו את השירים שאת מילותיהם שכחנו ופתאום נזכרנו בהן, הצליחה להיות חגיגית. וכמובן אוכל טעים ומנחם וקצת יי"ש.
ימים מבלבלים שקל ללכת בהם לאיבוד. אני הלכתי. בדרכי מכאן לשם אני מוצא נחמה במילים הבאות. תחשבו על דילן מסנן אותן דרך שיניים חשוקות בימי הכעס לפני 50 שנה:
התרעות פיקוד העורף